משנה ט: שְׁנַיִם שֶׁהוֹצִיאוּ שְׁטָר חוֹב זֶה עַל זֶה, אַדְמוֹן אוֹמֵר, אִלּוּ הָיִיתִי חַיָּב לְךָ, כֵּיצַד אַתָּה לוֶֹה מִמֶּנִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה גּוֹבֶה שְׁטָר חוֹבוֹ וְזֶה גּוֹבֶה שְׁטָר חוֹבוֹ:
משנה ט: משנתנו מביאה מחלוקת נוספת של אדמון וחכמים, העוסקת במקרה הדומה לנידון של המשנה הקודמת: שְׁנַיִם שֶׁהוֹצִיאוּ שְׁטָר חוֹב זֶה עַל זֶה, וזמן ההלואה של השני הוא לאחר זמנו של הראשון, והלוה הראשון טוען שכבר פרע את ההלואה, אַדְמוֹן אוֹמֵר, יכול הלוה הראשון להוכיח שהאמת כדבריו ולטעון, אִלּוּ בזמן ההלואה השניה, שאני הלויתי לך, הָיִיתִי עדיין חַיָּב לְךָ את דמי ההלואה הראשונה, כֵּיצַד אַתָּה לֹוֶה מִמֶּנִי, כלומר, כיצד אתה נוטל ממני את המעות בתורת הלואה, היה לך ליטלם ממני בתורת פרעון לחוב שהייתי חייב לך, והרי זו ראיה שבאותה שעה לא הייתי חייב לך דבר, ולכן הוצרכת ליטול את המעות בתורת הלואה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אין זו ראיה, אלא זֶה גּוֹבֶה שְׁטָר חוֹבוֹ, וְזֶה גּוֹבֶה שְׁטָר חוֹבו. ומבואר בגמרא שאם ההלואה השניה היתה לאחר שהגיע זמן הפרעון של הראשון, לדברי הכל זו ראיה שהחוב הראשון כבר היה פרוע, שאם לא כן היה לו ליטול את הממון בתורת פרעון. ואם בזמן ההלואה השניה עדיין לא הגיע זמן הפרעון של הראשון, לדברי הכל אין זו ראיה שהחוב הראשון פרוע. ומחלוקתם היא באופן שהתאריך של ההלואה השניה הוא ביום האחרון של ההלואה הראשונה, שלדעת אדמון יש מכך ראיה שהחוב הראשון פרוע, שאם לא כן היה לו להמתין יום אחד ולגבות את חובו, ולא ללוות ממון. ואילו חכמים סוברים שלפעמים צריך האדם את הממון לאותו היום, ועדיף לו ללוות סכום זה אף על פי שלמחרת כבר יוכל ליטלו כפרעון לחובו.
