משנה ג: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִתְנַדֵּב אָדָם אָשָׁם תָּלוּי בְּכָל יוֹם ובְכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה, וְהִיא נִקְרֵאת אֲשַׁם חֲסִידִים. אָמְרוּ עָלָיו עַל בָּבָא בֶן בּוּטִי, שֶׁהָיָה מִתְנַדֵּב אָשָׁם תָּלוּי בְּכָל יוֹם, חוּץ מֵאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים יוֹם אֶחָד. אָמַר, הַמָּעוֹן הַזֶּה, אִלּוּ הָיוּ מַנִּיחִים לִי, הָיִיתִי מֵבִיא, אֶלָּא אוֹמְרִים לִי הַמְתֵּן עַד שֶׁתִּכָּנֵס לְסָפֵק. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין מְבִיאִים אָשָׁם תָּלוּי אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת:
משנה ג: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִתְנַדֵּב אָדָם, אם ירצה, אָשָׁם תָּלוּי אפילו בְּכָל יוֹם ובְכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה, אם הוא חושש שמא עבר עבירה שיש בזדונה כרת, כיון שכל מהותו של אשם תלוי הוא נדבה, שאילו היה הוא חובה, אם כן מדוע כשנודע לו שחטא צריך לחזור ולהביא חטאת, וְהִיא נִקְרֵאת אֲשַׁם חֲסִידִים, שהם חוששים שמא עברו עבירה, ומביאים אשם תלוי מספק. אָמְרוּ עָלָיו עַל בָּבָא בֶן בּוּטִי, מתלמידי בית שמאי, שֶׁהָיָה מִתְנַדֵּב אָשָׁם תָּלוּי בְּכָל יוֹם שניתן להקריב בו קרבנות יחיד, מחשש שמא עבר עבירה שיש בזדונה כרת, חוּץ מֵאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים יוֹם אֶחָד, כיון שגם אם עבר עבירה כיפר לו יום הכפורים. ואָמַר, הַמָּעוֹן הַזֶּה [-לשון שבועה בבית המקדש], אִלּוּ הָיוּ חכמים מַנִּיחִים לִי, הָיִיתִי מֵבִיא גם למחרת יום הכפורים, אֶלָּא אוֹמְרִים לִי חכמים הַמְתֵּן עַד שֶׁתִּכָּנֵס לְסָפֵק. וַחֲכָמִים חולקים ואוֹמְרִים, אֵין מְבִיאִים אָשָׁם תָּלוּי אֶלָּא אם עשה מעשה שיש בו ספק שמא עבר עַל דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, אך ללא זה אסור להביא אשם תלוי בנדבה, כיון שהם סוברים שזהו קרבן חובה, והטעם שאם נודע לו לאחר מכן שחטא מביא חטאת, היינו כיון שאשם תלוי לא בא לכפרה אלא להגן עליו מן היסורים עד שיוודע לו שחטא, שהתורה חסה על גופו של אדם מישראל, ולכן אמרה להביא קרבן זה, אך אינו מכפר על החטא עצמו, ולכן לאחר שנודע לו שחטא עליו להביא קרבן חטאת.
