משנה ב: אָשָׁם וַדַּאי, אֵינוֹ כֵן. אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט, יֵצֵא וְיִרְעֶה בָעֵדֶר. מִשֶּׁנִּשְׁחַט, הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר. נִזְרַק הַדָּם, הַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. שׁוֹר הַנִּסְקָל, אֵינוֹ כֵן, אִם עַד שֶׁלֹּא נִסְקַל, יֵצֵא וְיִרְעֶה בָעֵדֶר. מִשֶּׁנִּסְקַל, מֻתָּר בַּהֲנָאָה. עֶגְלָה עֲרוּפָה, אֵינָהּ כֵּן. אִם עַד שֶׁלֹּא נֶעֶרְפָה, תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָעֵדֶר. מִשֶּׁנֶּעֶרְפָה, תִּקָּבֵר בִּמְקוֹמָהּ, שֶׁעַל סָפֵק בָּאָה מִתְּחִלָּתָהּ, כִּפְּרָה סְפֵקָהּ וְהָלְכָה לָהּ:
משנה ב: במשנה הקודמת התבאר דינו של המביא אשם תלוי, ונודע לו שלא חטא. אמנם המביא אָשָׁם וַדַּאי, ונודע לו שלא חטא, אֵינוֹ כֵן – אין דינו כמביא אשם תלוי, אלא אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט נודע לו שלא חטא, הרי זו הקדשה בטעות, ולדברי הכל דינו ככל בהמת חולין, ויֵצֵא וְיִרְעֶה בָעֵדֶר. ואם נודע לו הדבר מִשֶּׁנִּשְׁחַט קודם שנזרק הדם, וכיון שהתברר שהיתה הקדשתו בטעות זהו חולין שנשחט בעזרה, והֲרֵי זֶה יִקָּבֵר. ואם נודע הדבר לאחר שנִזְרַק הַדָּם, הַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, כיון שעתה נראה הוא כקרבן שנפסל, שדינו בשריפה.
שׁוֹר הַנִּסְקָל – שור שהרג את הנפש ונגמר דינו לסקילה, שאסור הוא בהנאה, ולאחר זמן התברר שלא הרג את הנפש או שהוזמו עדיו, אֵינוֹ כֵן – אין דינו כאשם תלוי שהופרש בטעות, אלא, אִם עַד שֶׁלֹּא נִסְקַל נודע שלא הרג, הרי הוא מותר בהנאה ככל שור, ויֵצֵא וְיִרְעֶה בָעֵדֶר. ואם נודע הדבר מִשֶּׁנִּסְקַל, הרי הוא מֻתָּר בַּהֲנָאָה.
עֶגְלָה עֲרוּפָה, שמביאים אותה כאשר נמצא חלל ולא נודע מי הרגו, ואסורה היא בהנאה, והתברר שלא היו חייבים בה, וכגון שנודע בינתיים מי הרגו, אֵינָהּ כֵּן – אין דינה כשור הנסקל שנודע שלא הרג, אלא, אִם עַד שֶׁלֹּא נֶעֶרְפָה נודע שלא היו חייבים כלל בהבאתה, דינה כחולין גמורים, ותֵּצֵא וְתִרְעֶה בָעֵדֶר. אך אם נודע הדבר רק מִשֶּׁנֶּעֶרְפָה, הרי היא ככל עגלה ערופה האסורה בהנאה, ותִּקָּבֵר בִּמְקוֹמָהּ, והטעם לכך, שֶׁעַל סָפֵק בָּאָה מִתְּחִלָּתָהּ, מחמת שלא היה ידוע מי הרגו, וכיון שבשעת עריפתה עדיין לא היה הדבר ידוע, כִּפְּרָה סְפֵקָהּ וְהָלְכָה לָהּ, ואף שאחר כך נודע מי הרגו, אין זה משנה למפרע את דינה של העגלה, אלא נשארת היא באיסור הנאה.
