משנה ה: הָיָה אוֹכֵל עִמּוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן וְהִנִּיחַ לִגִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן, וּלְגִינָה עַל הַדֻּלְבְּקִי, וְהִנִּיחוֹ וְיָצָא, מַה שֶּׁעַל הַשֻּׁלְחָן, אָסוּר. וּמַה שֶּׁעַל הַדֻּלְבְּקִי, מֻתָּר. וְאִם אָמַר לוֹ הֱוֵי מוֹזֵג וְשׁוֹתֶה, אַף שֶׁעַל הַדֻּלְבְּקִי אָסוּר. חָבִיּוֹת פְּתוּחוֹת, אֲסוּרוֹת. סְתוּמוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח וְיִגּוֹף וְתִגּוֹב:
הָיָה הגוי אוֹכֵל עִמּוֹ – עם הישראל עַל הַשֻּׁלְחָן, וְהִנִּיחַ הישראל לְגִינָה – כד יין עַל הַשֻּׁלְחָן, וּלְגִינָה אחרת עַל הַדֻּלְבְּקִי – מקום ששם מניחים את המאכלים והמשקאות לפני הגשתם אל השולחן, ואין המסובים לוקחים משם דבר, אלא רק ממה שהוגש להם אל השלוחן, וְהִנִּיחוֹ וְיָצָא – הניח הישראל את הגוי כשהוא יושב ליד השולחן והלך, מַה – כד היין שֶּׁעַל הַשֻּׁלְחָן, אָסוּר, שהרי עשוי הגוי לגעת ביין זה, וּמַה – וכד היין שֶּׁעַל הַדֻּלְבְּקִי, מֻתָּר, כיון שאין הגוי נוגע במה שנמצא שם.
וְאִם אָמַר לוֹ הישראל לגוי לפני שיצא 'הֱוֵי מוֹזֵג וְשׁוֹתֶה', כיון שנתן לו רשות לשתות כרצונו, אַף מה שֶׁעַל הַדֻּלְבְּקִי אָסוּר, כיון שלאחר שהרחיב לו את הרשות שימזוג לעצמו, עשוי הגוי ליטול גם מהיין שעל הדלבקי. ומבארת המשנה את האסור והמותר באופן זה, חָבִיּוֹת פְּתוּחוֹת, אֲסוּרוֹת, שמא נגע בהן הגוי, ואילו חביות סְתוּמוֹת נאסרות רק אם שהה הישראל זמן רב כל כך, שהיה בו כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח הגוי את מכסה החבית, וְיִגּוֹף – ויסתום מחדש את המכסה בטיט, וְתִגּוֹב – ויתנגב הטיט [והיינו כשיטת רבן שמעון בן גמליאל במשניות לעיל (ג-ד)].
