משנה יא: גַּת שֶׁל אֶבֶן שֶׁזִּפְּתָהּ גּוֹי, מְנַגְּבָהּ וְהִיא טְהוֹרָה. וְשֶׁל עֵץ, רַבִּי אוֹמֵר, יְנַגֵּב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִקְלוֹף אֶת הַזֶּפֶת. וְשֶׁל חֶרֶס אַף עַל פִּי שֶׁקָּלַף אֶת הַזֶּפֶת, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה:
גַּת שֶׁל אֶבֶן המיועדת לקליטת היין הנדרך, והיא של ישראל, שֶׁזִּפְּתָהּ גּוֹי – ציפה גוי את דפנותיה בזפת, כדי שלא יחלחל היין לקרקע, ודרכם היתה לתת לאחר הזיפות מעט יין על הדפנות, כדי להעביר את הריח הרע של הזפת, וכיון שעשה זאת הגוי הרי השתמש ביין אסור, מְנַגְּבָהּ הישראל במים וְאֵפֶר, וְהִיא טְהוֹרָה. וְאם היתה הגת שֶׁל עֵץ, שדרך לזפת אותה בכמות גדולה יותר של זפת, וממילא בלעו הדפנות כמות גדולה יותר של יין אסור, רַבִּי אוֹמֵר, גם בגת כזו די בכך שיְנַגֵּב את הדפנות במים ואפר, כמו בגת של אבן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אין תקנה לזפת זו, אלא יִקְלוֹף אֶת הַזֶּפֶת. וְאם היתה הגת שֶׁל חֶרֶס, שהחרס עצמו בולע, אַף עַל פִּי שֶׁקָּלַף אֶת הַזֶּפֶת, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה, מחמת היין הבלוע בחרס עצמו [ויש לה תקנה על ידי מילוי מים שלשה ימים, ועירויים בכל מעת לעת].
