יז. הרוצה לנהוג להתענות בערב ר"ח או בימי השובבי"ם או בימים נוראים, יאמר בפיו בפירוש קודם מנהגו שאינו מקבל עליו זה בנדר ולא בתורת מנהג לעולם, אלא רק בעת שירצה להתענות יקבל התענית קודם מבעוד יום, ואם לא ירצה להתענות אפילו שאין לו סיבה מונעת והכרחית רשאי הוא שלא יתענה ולא יקבל עליו התענית מבעוד יום, ככה יאמר בפירוש קודם שיתחיל לנהוג, ואם הוא נהג בסתם ולא התנה בכך בפירוש ואחרי זה רוצה לעזוב מנהגו מחמת חלישות גופו או סיבה אחרת, יעשה התרה ויפתח בחרטה שמתחרט על המנהג שנהג בסתם ולא פירש שיהיה בלי נדר, אבל לא יהיה מתחרט על קבלת תעניות שקבל והתענה קודם דנמצא תוהה על הראשונות, אלא רק מתחרט על קבלת המנהג בלשון סתם שלא התנה בפירוש שיהא בלי נדר, וכאשר תמצא כתוב בנוסח התרת נדרים, באומרם אין אנחנו תוהים וכו' אלא אנחנו מתחרטים על קבלת העניינים בלשון נדר וכו' ולא אמרנו הנה אנחנו עושים זה בלי נדר וכו':
ואותם הנוהגים איסור בדברים המותרים מחמת שסוברים שהם אסורים ועתה נתברר שהם מותרים, הרי זה נדר בטעות ואינו כלום, ואפילו אם היו סוברים שהוא איסור גדול ואח"כ נתברר להם שהוא חומרא בעלמא, לא חשיב נדר:
