הלכות עבודת יום הכפורים, פרק א, ו-ז

ו) כל שבעת הימים הללו, לא היו מונעין ממנו מאכל ומשקה, אבל בערב יום הכפורים עם חשיכה לא היו מניחין אותו לאכול הרבה, שהמאכל מביא את השינה, ולא היו מניחין אותו לישן, שמא יראה קרי, ולא היו מאכילין אותו דברים המרגילין לשכבת זרע, כגון ביצים וחלב חם וכיוצא בהן.
ז) בימי בית שני צץ המינות בישראל, ויצאו הצדוקין, מהרה יאבדו, שאינן מאמינין בתורה שבעל פה, והיו אומרין שקטרת של יום הכפורים מניחין אותה על האש בהיכל חוץ לפרוכת, וכשיעלה עשנה מכניס אותה לפנים לקדש הקדשים, הטעם – וטעמם היה, זה שכתוב בתורה 'כי בענן אראה על הכפרת', אמרו אותם צדוקים כי הוא ענן הקטורת, ומפי השמועה למדו חכמים – וקיבלו חז"ל שאין הפירוש כדברי הצדוקים, אלא אין נותן הקטרת אלא בקדש הקדשים לפני הארון, שנאמר 'ונתן הקטרת על האש לפני ה", ולפי שהיו חוששין בבית שני שמא כהן גדול זה נוטה לצד מינות, היו משביעין אותו ערב יום הכפורים, ואומרים לו, אישי כהן גדול, אנו שלוחי בית דין, ואתה שלוחנו ושליח בית דין, משביעין אנו עליך במי ששכן את שמו בבית הזה שלא תשנה דבר שאמרנו לך, והוא [-הכהן הגדול] פורש ובוכה על שחשדוהו במינות, והן פורשין ובוכין לפי שחשדו למי שמעשיו סתומין, שמא אין בלבו כלום.