משנה
אדם הַמְחַלֵּק את נְכָסָיו עַל פִּיו, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֶחָד בָּרִיא וְאֶחָד מְסֻכָּן – בין אם באותו זמן הוא בריא, ובין אם הוא מסוכן ועומד למות, אין בדבריו כלום, אלא צריך לעשות בכל דבר את הקנין הראוי לו, נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת, והיינו קרקעות, נִקְנִין בְּכֶסֶף, בִשְׁטָר, וּבַחֲזָקָה, כלומר, באחד משלשה קנינים אלו [ו'חזקה' היינו שעושה מעשה החזקה בקרקע, כגון שפורץ את מנעול השער, או שנועל את השער]. וְנכסים שֶׁאֵין לָהֶן אַחֲרָיוּת, והיינו מטלטלין, אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִמְשִׁיכָה.
אָמְרוּ לוֹ חכמים לרבי אליעזר, והרי היה מַעֲשֶׂה בְאִמָּן שֶׁל בְּנֵי רוֹכֵל, שֶׁהָיְתָה חוֹלָה ומסוכנת למות, וְאָמְרָה תִּנָּתֵן כְבִינָתִי [-תכשיט מסוים] לְבִתִּי, וְהוּא – תכשיט זה היה בְּשווי שְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה, וָמֵתָה, וְקִיְּמוּ חֲכָמִים אֶת דְּבָרֶיהָ ונתנוה לביתה, ולא לבניה הראויים ליורשה, הרי שהועילו דבריה אף שלא עשתה קנין על מתנתה. אָמַר לָהֶם רבי אליעזר, אין זו ראיה, בְּנֵי רוֹכֵל תִּקְבְּרֵם אִמָּן – היו רשעים וראויים שאמם תקברם בחייה, ולכן נהגו עמם בדרך זו, וקיימו את דברי אמם, אף שמעיקר הדין אין בדבריה כלום [ובמשנה הבאה יובאו שיטת רבי יהושע החולק על רבי אליעזר].
גמרא
תַּנְיָא בברייתא, אָמַר לָהֶם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לַחֲכָמִים, כראיה לשיטתו שאף שכיב מרע צריך לעשות קנין על מתנותיו, מַעֲשֶׂה בְּמֵרוֹנִי אֶחָד – אדם שהיה גר במירון, שֶׁהָיָה נמצא בִּירוּשָׁלַיִם, וְהָיוּ לוֹ מִטַּלְטְלִין הַרְבֵּה, וּבִקֵּשׁ לִיתְּנָם בְּמַתָּנָה, וכיון שלא היו עמו בירושלים לא היה יכול לעשות בהם מעשה קנין, אָמְרוּ לוֹ, אֵין לוֹ תַּקָּנָה עַד שֶׁיַּקְנֵם עַל גַּבֵּי קַרְקַע, ומטלטלין נקנים אגב קרקע גם כשאינם באותו מקום, הָלַךְ אותו מרוני וְלָקַח [-קנה] בֵּית סְאָה סֶלַע, שזו קרקע זולה ביותר, כי אינה ראויה לזריעה וכדומה, סָמוּךְ לִירוּשָׁלַיִם, וְאָמַר, צְפוֹנוֹ של אותו בית סלע יהיה לִפְלוֹנִי, וְעִמּוֹ יקנה גם מֵאָה צֹאן, וּמֵאָה חָבִיּוֹת. דְּרוֹמוֹ של אותו בית סלע יהיה לִפְלוֹנִי, וְעִמּוֹ מֵאָה צֹאן וּמֵאָה חָבִיּוֹת, ומוכח ממעשה זה שלא היה יכול להקנות את הצאן והחביות ללא קנין ראוי. אָמְרוּ לוֹ חכמים, וכי מִשָׁם רְאָיָה לדבריך, והרי אותו מֵרוֹנִי בָּרִיא הָיָה, ולכן הוצרך לקנינים ממש, אך אם היה שכיב מרע אכן היה די בדיבור בלבד.
אָמַר רַבִּי לֵוִי, קוֹנִין מִשְּׁכִיב מְרַע את מתנותיו, וַאֲפִילּוּ בַּשַּׁבָּת שאסור לעשות בה קנין, וְלֹא מפני שאנו צריכים לָחוּשׁ לְדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הסובר שמתנת שכיב מרע צריכה קנין, אֶלָּא מפני שאנו חוששים שֶׁמָּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו מתוך שיחשוב שלא יתקיימו דבריו, אך לפי האמת גם בלא שום קנין זוכים במתנותיו, וכדעת חכמים.
משנה
ר' אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אם חילק החולה את נכסיו בְּשַׁבָּת, דְּבָרָיו קַיָּמִין, מִפְּנֵי שֶׁאֵין יָכוֹל לִכְתּוֹב, וחששו חכמים שתיטרף דעתו עליו מחמת שאי אפשר לקיים את דבריו בקנין ממש. אֲבָל לֹא בְחֹל, כיון שיכול הוא לכתוב את דבריו, וכיון שיש לו תקנה לקנין בדרך המועילה, לא תיקנו שיועילו דבריו. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, בְּשַׁבָּת אָמְרוּ שמועילים דבריו, אף שזהו זמן שאינו ראוי כלל לקנין, קַל וָחֹמֶר שיועילו דבריו בְּחֹל, שזהו זמן הראוי לקנין, ודי בכך שיאמר כיצד רצונו לחלק את נכסיו, ויהיו דבריו קיימים.
