כה יֵ֤שׁ דֶּ֣רֶךְ יָ֭שָׁר לִפְנֵי־אִ֑ישׁ וְ֝אַֽחֲרִיתָ֗הּ דַּרְכֵי־מָֽוֶת׃ כו נֶ֣פֶשׁ עָ֭מֵל עָ֣מְלָה לּ֑וֹ כִּֽי־אָכַ֖ף עָלָ֣יו פִּֽיהוּ׃
֍ ֍ ֍
(כה) ומבאר עתה את מה שפתח בו (פסוק כ"ב), כיצד על ידי השכל יוכל החכם להוכיח אפילו את האוילים, כי כך יאמר להם, יֵשׁ דֶּרֶךְ הנראה יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ, כי חושב בליבו שטוב לו ללכת אחרי תאוות הגוף ומשאלותיו, וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת, כי סופו של הגוף למות ולבלות בעפר, ואם ילך בחייו אחרי תאוות העולם, תמות גם הנפש הרוחנית יחד עם הגוף.
(כו) ועל כך מוסיף ואומר, וכי ראוי הדבר שנֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ, כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ, כלומר, וכי יתכן שה'פה' הרוצה לאכול יכפוף ויכריח את הנפש הרוחנית לעמול עבורו כל חייה, וזהו משל לכל תאוות הגוף, שהשכל מחייב שלא תעמול הנפש הרוחנית עמל תמידי כדי לתת לגוף את כל תאוותיו, ובכך מברר לו השכל את האיולת שבמחשבה זו, כי עיקר האדם הוא הנפש הרוחנית והנצחית שבו, ועיקר החיים הם חיי הנפש הנצחיים לעולם הבא, וכדי לזכות בחיים אלו צריך האדם להמית את תאוות גופו ולא להתפתות אחריהם, והגם שדרך זו קשה בתחילתה, הרי היא מובילה אל דרך החיים, האושר והאור. ואם כן אין סכלות ואיולת גדולים מכך, שהנפש היקרה והעליונה תעזוב את החלק הרוחני שבעולם, ותעמול כל ימיה כדי למלאות את תאוות הגוף, המעותד למיתה, ותישאר הנפש לנצח ריקה מכל טובה. ובדברי מוסר אלו, שהם "צוּף דְּבַשׁ אִמְרֵי נֹעַם", יְיַסֵר החכם את לב האוילים, וישיבם אל הדרך הטובה.
