משנה ו: שְׁתֵּי הַלֶּחֶם מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהֻקְדָּשׁוּ. קָרְמוּ בַתַּנּוּר, הֻכְשְׁרוּ לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים וְלִשְׁחוֹט עֲלֵיהֶם אֶת הַזָּבַח. נִזְרַק דָּמָן שֶׁל כְּבָשִׂים, חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא, וְאֵין בָּהֶן מְעִילָה :
משנה ו: שְׁתֵּי הַלֶּחֶם שמביאים בחג השבועות, מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהֻקְדָּשׁוּ, וכאשר קָרְמוּ [-התקשה החלק העליון מחמת האפיה] בַתַּנּוּר, הרי זו תחילת תיקונם, בדומה לשחיטה שהיא תחילת תיקון הקרבן, והֻכְשְׁרוּ לְהִפָּסֵל בִּנגיעת טְבוּל יוֹם וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים [אך לא בלינה, שהרי הם נאפים מערב יום טוב, ונאכלים רק ביום טוב, ואינם נפסלים בלינה], וְהוכשרו לִשְׁחוֹט עֲלֵיהֶם אֶת הַזָּבַח – את שני הכבשים הבאים עמהם, כיון שמשעה שקרמו פניהם הרי הם קרויים 'לחם'. נִזְרַק דָּמָן שֶׁל אותם שני כְּבָשִׂים, חַיָּבִין עֲלֵיהֶן [-על שתי הלחם] מִשּׁוּם פִּגּוּל [אם חשב בעת שחיטת הקרבנות לאכול את הלחם שלא בזמנו], נוֹתָר, וְטָמֵא, וְאֵין בָּהֶן מְעִילָה, כיון שהם מותרים באכילה לכהנים:
