הלכות עבודת יום הכפורים, פרק ג, ו-ז

ו) וכל אלו הארבעים ושלש הזיות, טובל אצבעו בדם טבילה על כל הזייה, לא שיזה שתי הזיות מטבילה אחת. ושירי הדם שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון.
ז) ואחר כך משלח את השעיר החי ביד איש המוכן להוליכו למדבר, והכל כשרים להוליכו, ואפילו ישראלים, אלא שעשו כהנים גדולים קבע, ולא היו מניחים את ישראל להוליכו. וסוכות היו עושין מירושלים עד תחלת המדבר, ושובת איש אחד או אנשים הרבה בכל סוכה וסוכה מהן, כדי שיהיו מלוין אותו מסוכה לסוכה, ועל כל סוכה וסוכה אומרין לו 'הרי מזון, והרי מים', אם כשל כחו וצריך לאכול אוכל, ומעולם לא הוצרך אדם לכך. ואנשי הסוכה האחרונה עומדין בסוף התחום, ורואין את מעשיו של המשלח מרחוק. כיצד היה עושה, חולק את הלשון של זהורית שבקרניו לשני חלקים, חציו קושר בסלע, וחציו קושר בין שתי קרניו, ודוחפו לאחוריו, והוא מתגלגל ויורד. לא היה השעיר מגיע לחצי ההר עד שהוא נעשה איברים איברים. ובא המשלח ויושב לו תחת סוכה האחרונה עד שתחשך. ודרכיות – אבנים גדולות וגבוהות היו עושין במקום שילוח השעיר, ועומדים על גביהם ומניפין בסודרין, כדי שידעו בבית המקדש שהגיע שעיר למדבר. ואחר שמשלח את השעיר ביד מוליכו, חוזר הכהן הגדול אצל הפר והשעיר שהזה דמן לפנים, וקורען, ומוציא את אימוריהן, ונותנם בכלי ומקטירן על גבי המזבח, ומחתך שאר בשרן חתיכות גדולות מעורות זו בזו, כמין קליעה, ואינו מפרק אותן, ומשלחן ביד אחרים להוציאן לבית השריפה, ומנתחין אותן שם בעורן, כמו שביארנו.