וּמַסְקָנָא – והסיקה הגמרא בספק זה, של לוה המשעבד את הנכסים שהוא עתיד לקנות, וקנה נכסים לאחר זמן ההלואה, ומכרם לאחרים, אִם תִּמְצֵי לוֹמַר שבאופן זה מִשְׁתַּעְבֵּד הלוה, ויכול המלוה לגבות מהנכסים שקנה הלוה לאחר ההלואה ומכרם לאחרים, יש להסתפק ספק נוסף, לָוָה וְלָוָה – אדם שלוה שתי הלואות בזמן שלא היו לו נכסים, ובשתי ההלואות שיעבד למלוים שלו נכסים שהוא עתיד לקנות, וְחָזַר לאחר שתי ההלואות וְקָנָה קרקע, מַהוּ – מה דינה של אותה קרקע ולמי היא משתעבדת, לְקַמָּא מִשְׁתַּעְבֵּד – האם הקרקע משתעבדת רק לראשון, כיון ששעבודו קדם לשעבודו של השני, וממילא אף הקרקע שקנה הלוה משתעבדת לו תחילה, אוֹ לְבַתְרָא מִשְׁתַּעְבֵּד – או שמא נאמר שהקרקע משתעבדת גם לשני, ושניהם חולקים בה, כיון שבשעה שקנה את הקרקע היה הלוה משועבד כבר לשני הלווי.
אָמַר רָבִינָא, מַהֲדוּרָא קַמָּא דְּרַב אַשִּׁי – בפעם הראשונה שלימד אותנו רב אשי דינים אלו, אָמַר לָן, רִאשׁוֹן קָנָה – קרקע זו משועבדת רק למלוה הראשון. מַהֲדוּרָא בַּתְרָא – בפעם השניה שלימד אותנו רב אשי דינים אלו אָמַר לָן, יַחֲלוֹקוּ, כיון שהקרקע משועבדת לשני המלוים בשוה. וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, שיַחֲלוֹקוּ.
וְהָא דְּתַנְיָא בברייתא, שאחד הדברים שאין גובים מהם מנכסים משועבדים הוא 'לִשְׁבַח קַרְקָעוֹת', ומבארת הברייתא כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לַחֲבֵרוֹ, וְהִשְׁבִּיחָהּ הקונה, וּבָא בַּעַל חוֹב של הלוה, וּטְרָפָהּ – הוציא מיד הקונה את הקרקע עם השבח שבה, כדי לפרוע בכך את דמי חובו של הלוה, והקונה חוזר על הלוה וגובה ממנו את דמי הקרקע שקנה ממנו, ורוצה הוא לגבות ממנו גם את שווי הקרקע עצמה שקנה ממנו, וגם את שווי השבח שהשביח את הקרקע, כְּשֶׁהוּא גּוֹבֶה מהלוה מה שגבו ממנו, גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים, כלומר יכול הוא לגבות זאת גם מנכסים שהלוה מכר או נתן במתנה לאחר שמכר לו את הקרקע, כיון שנכסים אלו היו משועבדים לו, למקרה שאכן יוציאו ממנו את הקרקע, ושעבוד זה אינו פוקע על ידי מכירת או נתינת הקרקע לאחרים, וְאֶת הַשְּׁבַח שהשביחה הקרקע בהיותה ברשותו, גובה הקונה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין, ולכאורה קשה, כיצד נקטה הברייתא בפשיטות שגובה הקונה את השבח מיד המוכר, ולכן צריך לומר שכוונת הברייתא שרק חֲצִי שְׁבַח הוּא גּוֹבֶה, מִשּׁוּם דְּלֹא טָרִיף מִינֵּיהּ בַּעַל חוֹב של הלוה אֶלָּא חֲצִי שְׁבַח, והטעם לכך שאין הנושה בלוה יכול להוציא מיד הקונה אלא חצי מהשבח, דְּהרי הַאי שְׁבַח, 'דְּאִיקְנֵי' הוּא, כלומר, לא היה שבח זה משועבד למלוה בשעת ההלואה, שהרי לא היה בעולם כלל, ועתה, כשנמצא השבח בעולם, רוצים לגבותו גם המלוה וגם הקונה, שהרי שניהם נושים בלוה, זה את הלוואתו וזה את דמי קניית הקרקע שנתן לו בחינם, כי הוציאו מידו את הקרקע, ואמנם לגבי הקרקע עצמה אין לקונה כל תביעה, כיון ששעבודו של המלוה קדם לו, ונוטל המלוה את כל הקרקע, אך לגבי השבח תביעת שניהם שוה, כיון שהשבח בא לעולם לאחר שהיה הלוה משועבד גם למלוה מחמת הלואתו וגם לקונה מחמת קניית הקרקע, וַהֲוָה לֵיהּ [-ונחשבים ה]בַּעַל חוֹב וְלוֹקֵחַ לְגַבֵּי הַאי שְׁבַח [-לגבי אותו שבח שעל גבי הקרקע] כְּמו האופן שהוזכר לעיל, של לָוָה וְלָוָה וְחָזַר וְקָנָה, שהרי אין חילוק בין אופן שהשתעבד לשני מלוים, לבין אופן שהשתעבד למלוה ולקונה, דְּקַיְימָא לָן שבאופן זה הדין הוא יַחֲלוֹקוּ, ולכן מה שאמרה הברייתא שגובה המלוה את השבח, היינו חצי מהשבח, והחצי השני גובה הקונה כתשלום על הקרקע עצמה שנלקחה ממנו על ידי אותו המלוה. וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
