יח לִפְנֵי־שֶׁ֥בֶר גָּא֑וֹן וְלִפְנֵ֥י כִ֝שָּׁל֗וֹן גֹּ֣בַהּ רֽוּחַ׃ יט ט֣וֹב שְׁפַל־ר֭וּחַ אֶת־עֲנָוִ֑ים מֵֽחַלֵּ֥ק שָׁ֝לָ֗ל אֶת־גֵּאִֽים׃
֍ ֍ ֍
(יח) לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן – המתגאה במעלותיו עד שהוא מרגיש בלבו שאכן הוא ראוי לגדולה [והוא המכונה גם 'גבה לב'], מעותד הוא בזמן קרוב ליפול ולהשבר. וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן גֹּבַהּ רוּחַ – מי שרוחו מעלה לו מחשבות של גאוה, אך עדיין לא נעשה גאה באמת, כי בלבו עדיין אינו חש שאכן ראוי הוא לגדולה, והלב השולט על מחשבות הנפש וכוחותיה יכול עדיין לדחות את ציורי הגאוה העולים ברוחו, קרוב הוא להכשל במלחמה זו, כיון שיצר הגאוה נלחם בו ומנסה להכשילו, ואם אכן יאמין לבו למחשבות אלו, יבוא לכלל 'גאון' המוזכר בתחילת הפסוק, שקרוב הוא אל השבר והנפילה.
(יט) והנה מידת הגאוה ומידת הענוה באות שתיהן בבחירת האדם, כי המתגאה מגביה את עצמו במחשבותיו למעלה מדרגתו האמיתית, והעניו מכיר את ערך האדם, שהוא בשר ודם ואין לו במה להתגאות. ואמנם המידה הרחוקה לגמרי מהגאוה, יותר ממידת הענוה, היא מידת 'שפל רוח', שאינו מרגיש ולא אכפת לו כלל שיבזו אותו, ואמנם במידת הגאוה ראוי לאדם להתרחק עד הקצה האחרון [בשונה משאר המידות שטוב ללכת בדרך הממוצעת], אך אין ראוי שיהיה האדם שפל רוח בטבעו, שאינו מרגיש כלל שמבזים אותו, אלא טוֹב שְׁפַל רוּחַ אֶת עֲנָוִים – טובה היא שפלות הרוח הבאה ממידת הענוה, כלומר שבאה בבחירה שכלית ולפי חוקי החכמה, מֵחַלֵּק שָׁלָל אֶת גֵּאִים – מלהיות גאה, הגם שנדמה לו שהוא מחלק שלל עם שאר הגאים חבריו, כיון שסופו להשבר וליפול, וכמבואר בתחילת הפסוק הקודם, "לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן".
