טז קְֽנֹה־חָכְמָ֗ה מַה־טּ֥וֹב מֵֽחָר֑וּץ וּקְנ֥וֹת בִּ֝ינָ֗ה נִבְחָ֥ר מִכָּֽסֶף׃ יז מְסִלַּ֣ת יְ֭שָׁרִים ס֣וּר מֵרָ֑ע שֹׁמֵ֥ר נַ֝פְשׁ֗וֹ נֹצֵ֥ר דַּרְכּֽוֹ׃
֍ ֍ ֍
(טז) קְנֹה חָכְמָה – לימוד החכמה, והיינו הלימוד איך להתנהג עם תכונות הנפש והמידות, מַה טּוֹב מֵחָרוּץ – טוב יותר מקניית ה'חרוץ', שזהו מין זהב יקר ביותר. וּקְנוֹת בִּינָה, שהיא ההבנה והלימוד של דבר מתוך דבר, ודימוי ענין לענין, נִבְחָר מִכָּסֶף [ממשיל את החכמה לזהב ואת התבונה לכסף, כיון שהזהב אינו משמש למשא ומתן כמו קניית סחורה וכדומה, אלא גונזים אותו בבית האוצר, ובדומה לכך החכמה נמצאת באוצרות הנפש, ואין משתמשים בה להרויח דברים נוספים. ואילו הכסף משמש למשא ומתן ולהרויח על ידו בסחורה, ודומה בכך למידת הבינה, שעל ידה מוציאים לימודים נוספים והבנות חדשות].
(יז) מְסִלַּת יְשָׁרִים סוּר מֵרָע – האדם שהוא ישר בטבעו, יש לו מסילה סלולה וכבושה ללכת בה, כי נפשו נוטה אל היושר והטוב, ואין לו מכשולים בדרכו, ועל ידי זה יסור מהרע. אבל מי שאינו ישר בטבעו, והיצר לוחם בו תמיד ומעוררו ללכת אחרי התאוות, צריך להזהר בדרכו, ולכן שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ – מי שרוצה לשמור את נפשו מרעת היצר, נֹצֵר דַּרְכּוֹ – ישמור את דרכו בשמירה יתירה, שלא יפול באחד הפחתים והמלכודות, ולא יטה לדרכים עקלקלות, פן יהיה טרף ליצרי הלב ולמידות הרעות.
