יז זְעַ֤ק וְהֵילֵל֙ בֶּן־אָדָ֔ם כִּי־הִיא֙ הָֽיְתָ֣ה בְעַמִּ֔י הִ֖יא בְּכָל־נְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מְגוּרֵ֤י אֶל־חֶ֨רֶב֙ הָי֣וּ אֶת־עַמִּ֔י לָכֵ֖ן סְפֹ֥ק אֶל־יָרֵֽךְ׃ יח כִּ֣י בֹ֔חַן וּמָ֕ה אִם־גַּם־שֵׁ֥בֶט מֹאֶ֖סֶת לֹ֣א יִֽהְיֶ֑ה נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃
֍ ֍ ֍
(יז) זְעַק על החלק המחודד של החרב, וְהֵילֵל על החלק הממורט והקהה שלה, בֶּן אָדָם, כִּי הִיא הָיְתָה בְעַמִּי – כי עיקר החרב ההורגת היתה בעם עצמו, שהרגו זה את זה, וכן הִיא החרב שהיתה בְּכָל נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, שהמלך ושריו הרגו בעם, מְגוּרֵי אֶל חֶרֶב הָיוּ אֶת עַמִּי – הפחד העיקרי מהחרב היה מהחרב הפנימית שביד העם עצמו, שהם הרבו להרוג זה בזה יותר ממה שהרגו בהם האויבים, לָכֵן, סְפֹק אֶל יָרֵךְ – עיקר הספיקה והכאת הכף דרך צער, תהיה 'על ירך', כלומר, על החרב של ישראל התלויה על ירכם, שהיא זו שהשחיתה בעם יותר מחרב האויב, והיא גם זו שגרמה לחרב האויב להכנס לעיר.
(יח) כִּי בֹחַן – כי הספיקה על הירך תהיה הבחינה והנסיון לענין זה, כי תמצא שם את החרב של ישראל ההורגת בעם, והיא עיקר ההשחתה, יותר מחרבו של נבוכדנצר, ולכן, וּמָה אִם גַּם שֵׁבֶט מֹאֶסֶת לֹא יִהְיֶה – גם אם חרבו של נבוכדנצר, המכונה (פסוק ט"ו) "שֵׁבֶט בְּנִי מֹאֶסֶת כָּל עֵץ", לא תהיה כלל בעולם ולא תכנס לעיר, לא ירויחו בכך כלום, כי הרי עיקר ההריגה נעשתה על ידי החרב הפנימית, התלויה על הירך של ישראל [ונרמז בכך גם על העבירות הנעשות בעיר על ידי ישראל, שהן הגורמות לחורבן העיר], נְאֻם ה' אֱלֹהִים.
