משנה ב: הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לִנְזִירוּתוֹ, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לָבוֹא כֻלָּן שְׁלָמִים. מֵת, הָיוּ סְתוּמִים, יִפְּלוּ לִנְדָבָה. הָיוּ מְפוֹרָשִׁים, דְּמֵי חַטָּאת, יֵלְכוּ לְיַם הַמֶּלַח, לִֹא נֶהֱנִים וְלֹא מוֹעֲלִין בָּהֶן. דְּמֵי עוֹלָה, יָבִיאוּ עוֹלָה (וּמוֹעֲלִין בָּהֶן). דְּמֵי שְׁלָמִים, יָבִיאוּ שְׁלָמִים, וְנֶאֱכָלִים לְיוֹם אֶחָד, וְאֵינָן טְעוּנִין לָחֶם:
משנה ב: נזיר בסוף ימי נזירותו צריך להביא שלשה קרבנות, עולה, חטאת ושלמים, משנתנו מבררת את דינם של המעות שהופרשו לצורך קרבנות אלו, קודם שניקנו בהם הקרבנות: נזיר הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְקרבנות נְזִירוּתוֹ, ולא פירש באיזה חלק של המעות יקנה כל אחד מהקרבנות, לֹא נֶהֱנִין – לכתחילה אסור מדרבנן ליהנות מכל המעות הללו, וְלֹא מוֹעֲלִין – אך אין בהם איסור מעילה, ואם עבר ונהנה מהם אינו חייב קרבן אשם, והטעם שאין בהם מעילה הוא מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לָבוֹא כֻלָּן שְׁלָמִים – מפני שבכל פרוטה ופרוטה שנהנה בה אפשר לומר שמא היא היתה מיועדת לשלמים, שהרי לא ייחד מעות לקרבנות מסוימים, ובשלמים אין משום מעילה. ואף על פי שבודאי יש במעות גם דמי חטאת ועולה, שיש בהם משום מעילה, מכל מקום כיון שאין ידוע בבירור במה השתמש ויתכן שאינו חייב בקרבן, אם נחייבו להביאו נמצא שמביא חולין בעזרה [ויש אומרים שמחמת כן באמת חייב מספק לתת חומש].
אם מֵת הנזיר קודם שהביא את קרבנותיו, אם הָיוּ המעות סְתוּמִים, שלא פירש איזה קרבן יקנה בכל חלק של המעות, יִפְּלוּ כולם לִנְדָבָה – להקרבת קרבנות נדבה בזמן שאין מה להקריב על גבי המזבח. הָיוּ המעות מְפוֹרָשִׁים, שאמר איזה קרבן יקנה בכל חלק של המעות, דְּמֵי חַטָּאת, שהיא חטאת שמתו בעליה, יֵלְכוּ לְיַם הַמֶּלַח, לֹא נֶהֱנִים וְלֹא מוֹעֲלִין בָּהֶן. דְּמֵי עוֹלָה, יָבִיאוּ בהם עוֹלָה, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן. דְּמֵי שְׁלָמִים, יָבִיאוּ בהם שְׁלָמִים, וְנֶאֱכָלִים לְיוֹם אֶחָד, כדין שלמי נזיר, וְאֵינָן טְעוּנִין לָחֶם, כיון שנאמר לגבי לחמי הנזיר (במדבר ו יט) 'וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל, וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן הַסַּל, וּרְקִיק מַצָּה אֶחָד, וְנָתַן עַל כַּפֵּי הַנָּזִיר אַחַר הִתְגַּלְּחוֹ אֶת נִזְרוֹ', וכיון שמת הנזיר ואי אפשר להניח את הלחם על כפיו, אין מביאים את הלחם כלל.
