משנה יד: כֹּהֵן שֶׁלָּקָה בְאֶצְבָּעוֹ, כּוֹרֵךְ עָלֶיהָ גֶמִי בַמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. אִם לְהוֹצִיא דָם, כָּאן וְכָאן אָסוּר. בּוֹזְקִין מֶלַח עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַחֲלִיקוּ, וּמְמַלְאִים מִבּוֹר הַגּוֹלָה וּמִבּוֹר הַגָּדוֹל בַּגַּלְגַּל בַּשַּׁבָּת, וּמִבְּאֵר הַקַּר בְּיוֹם טוֹב:
כֹּהֵן העובד במקדש בשבת, שֶׁלָּקָה [-נפצע] בְּאֶצְבָּעוֹ, כּוֹרֵךְ עָלֶיהָ גֶּמִי בַּמִּקְדָּשׁ, ואף שהגמי מרפא את המכה, כיון שצורך העבודה הוא, שאין זו דרך ארץ שייראה פצעו תוך כדי העבודה, לא אסרו זאת חכמים [ויזהר שלא יחצוץ הגמי בין ידו לבין כלי השרת (רמב"ם)], אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה – אך בשאר המקומות אסור לכרוך גמי על פצע בשבת, כיון שיש בכך משום רפואה, ואסרו חכמים לעשות רפואה בשבת, מחשש שיבא האדם לטחון סממנים לרפואה, ויעבור באיסור תורה של טוחן. וְאִם כוונתו בקשירת הגמי היא לְהוֹצִיא דָּם, כָּאן וְכָאן – בין במקדש ובין במדינה אָסוּר, כיון שאין בכך צורך לעבודת המקדש, ועוד, שהרי זהו איסור תורה של חובל, ולא הותרו איסורי תורה במקדש.
בּוֹזְקִין – מפזרים מֶלַח עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ של המזבח בשבת, כדי שֶׁלֹּא יַחְלִיק את רגלי הכהנים העולים ויורדים בו, כיון שהוא חלק, וכשהגשם יורד עליו הוא מחליק את ההולכים עליו.
וּמְמַלְּאִין מים במקדש מִבּוֹר הַגּוֹלָה וּמִבּוֹר הַגָּדוֹל, בְּגַלְגַּל מיוחד שהיה על גביהם בְּשַׁבָּת, ואף שעל ידי גלגל זה ניתן לשאוב בקלות רבה, לא אסרו זאת במקדש, אבל במדינה אסרו זאת, מחשש שלרוב קלות השאיבה יבא לשאוב גם לגינתו ולחורבתו, וישקה אותם בשבת. וְשואבים מים אפילו על ידי גלגל מִבְּאֵר הַקַּר בְּיוֹם טוֹב – מבור שהיה בירושלים, שהיו נובעים ממנו מים חיים ['הקר' לשון מקור מים], והיו זקוקים לו לצורך עולי רגלים, והתירו להם הנביאים שביניהם לעשות כן, אבל בשאר בורות הנובעים מים לא התירו לשאוב על ידי גלגל.
