משנה טו: שַׁמַּאי אוֹמֵר, עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע. אֱמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה, וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת:
משנה טז: רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב, וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק, וְאַל תַּרְבֶּה לְעַשֵּׂר אֳמָדוֹת:
משנה טו: שַׁמַּאי אוֹמֵר, עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע – יהא עיקר עסקך ביום ובלילה בלימוד התורה, וכשתתעייף תפנה לעסוק במלאכתך, אֱמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה, וכמו אברהם אבינו שאמר למלאכים 'ואקחה פת לחם' ואחר כך נאמר 'ויקח בן בקר רך וטוב'. וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, כי המכניס אורחים ופניו זועפות וכבושות בקרקע, אפילו נתן להם את כל המתנות שבעולם, נחשב כאילו לא נתן להם דבר.
משנה טז: לאחר שהזכירה המשנה את סדר ה'זוגות' שקיבלו זה מזה, מפסיקה המשנה בדברי הלל הזקן, ומביאה את דברי הנשיאים שכיהנו לאחר הזוגות, והיו כולם צאצאי הלל הזקן, ותחילה הביאה את רבן גמליאל הזקן, שהיה נכדו של הלל הזקן, ולהלן (פרק ב' משנה ח') תובא המשך שלשלת הקבלה, והוא רבן יוחנן בן זכאי שקיבל מהלל ושמאי.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב, כלומר, אם בא לפניך דין שאתה מסופק בו ואינך יודע כיצד להכריעו, עשה לך רב שיכריע לך, וְעל ידי זה הִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק. וְאַל תַּרְבֶּה לְעַשֵּׂר אֳמָדוֹת – אל תרבה להפריש מעשרות לפי אומד הדעת, כיון שיש בכך קלקול, שאם נותן פחות מהצורך אין פירותיו מתוקנים כראוי, ואם נותן יותר מהראוי אין המעשרות שהפריש מתוקנים כראוי, כיון שמעורב בהם טבל, שהרי לא התכוון שהמעשר יחול על אותו חלק שהפריש יותר מכדי הצורך [אמנם לפעמים יש הכרח לעשר מאומד, כגון שאין לו כלי ומידה למדוד בהם, ואז רשאי לעשות כן, אך הזהיר התנא שלא יהא רגיל בכך, שמא יבוא לידי תקלה (פרקי משה)].
