משנה ד: הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ וְנִכְנַס לְבַקְּרוֹ, עוֹמֵד, אֲבָל לֹא יוֹשֵׁב. וּמְרַפְּאֵהוּ רְפוּאַת נֶפֶשׁ, אֲבָל לֹא רְפוּאַת מָמוֹן. וְרוֹחֵץ עִמּוֹ בְּאַמְבָּטִי גְדוֹלָה, אֲבָל לֹא בִקְטַנָּה. וְיָשֵׁן עִמּוֹ בַּמִּטָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּימוֹת הַחַמָּה, אֲבָל לֹא בִימוֹת הַגְּשָׁמִים, מִפְנֵי שֶׁהוּא מַהֲנֵהוּ. וּמֵסֵב עִמּוֹ עַל הַמִּטָּה, וְאוֹכֵל עִמּוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן, אֲבָל לֹא מִן הַתַּמְחוּי, אֲבָל אוֹכֵל הוּא עִמּוֹ מִן הַתַּמְחוּי הַחוֹזֵר. לֹא יֹאכַל עִמּוֹ מִן הָאֵבוּס שֶׁלִּפְנֵי הַפּוֹעֲלִים, וְלֹא יַעֲשֶׂה עִמּוֹ בָאֹמֶן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עוֹשֶׂה הוּא בְּרָחוֹק מִמֶּנּוּ:
משנה ד: משנתנו ממשיכה לבאר את דינו של אדם שנאסרה עליו בנדר הנאת חבירו [בין אם הוא אסר על עצמו את הנאת חבירו, ובין אם חבירו הוא שאסר עליו בנדר שלא להנות ממנו]: הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ, וְנִכְנָס לְבַקְּרוֹ ביקור חולים, באופן שנכסי המבקר אסורים על החולה, עוֹמֵד הוא בזמן ביקורו, כיון שאין דרך ליטול שכר על ביקור בעמידה, אֲבָל לֹא יוֹשֵׁב, כיון שמדובר במקום שרגילים ליטול שכר על הישיבה, ובכך שאינו נוטל ממנו שכר, נמצא שנהנה החולה מהמבקר, והרי הנאתו אסורה עליו. וּמְרַפְּאוֹ – רשאי המדיר לרפא את המודר רְפוּאַת נֶפֶשׁ, והיינו רפואת גופו, ואף על פי שאסור לו ליהנות ממנו, כיון שיש מצוה על הרופא לרפאות חולי ישראל [שנאמר לגבי מצות השבת אבידה (דברים כב ב) 'וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ', ודרשו חכמים שלשון הפסוק באה לרבות אבידת גופו, שאם האדם חולה יש מצוה על כל ישראל לרפאותו], אֲבָל לֹא רְפוּאַת מָמוֹן – אסור לו לרפא את בהמותיו, שזו הנאת ממון, אם יש אדם אחר שירפא אותן [אבל אם אין אדם אחר, מותר לו לרפא אותן, כיון שאף דבר זה כלול במצות השבת אבידה]. וְרוֹחֵץ עִמּוֹ בְּאַמְבַּטִי גְּדוֹלָה, כיון שאין מהנים בכך זה את זה, אֲבָל לֹא בִּקְטַנָּה, כיון שבאופן זה הם יושבים סמוכים זה לזה, וכל אחד גורם למים לעלות על חבירו, ומהנים זה את זה. וְיָשֵׁן עִמּוֹ בְּמִטָּה אחת, כיון שאין בכך הנאה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הדבר מותר רק בִּימוֹת הַחַמָּה, אֲבָל לֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְהַנֵּהוּ בכך שמחממו. וּמֵיסֵב עִמּוֹ עַל הַמִּטָּה לאכול, וְאוֹכֵל עִמּוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן, באופן שכל אחד אוכל את מאכליו שלו, ואין חוששים שמא יתן המדיר ממאכליו למודר, אֲבָל לֹא יאכלו יחד מִן הַתַּמְחוּי – מקערה אחת, כיון שיש לחשוש שהמדיר ימעט באכילה, ומחמת כן ישאר אוכל רב יותר למודר, ונמצא שגרם לו הנאה, אֲבָל אוֹכֵל הוּא מִן הַתַּמְחוּי הַחוֹזֵר – רשאים הם לאכול מקערה אחת, אם היא גדולה כל כך עד שלאחר שיסיימו שניהם לאכול יחזירוה כשיש בה עדיין אוכל, שבאופן זה אין אחד מהם נהנה מכך שחבירו מיעט באכילתו.
