משנה ב: אֵין חוֹשְשִין שֶמָּא גֵרְרָה חֻלְדָּה מִבַּיִת לְבַיִת וּמִמָּקוֹם לְמָקוֹם, דְּאִם כֵּן, מֵחָצֵר לְחָצֵר וּמֵעִיר לְעִיר, אֵין לַדָּבָר סוֹף:
משנה ב: בשעה שבני אדם בודקים את החמץ, אֵין חוֹשְשִין – אין צריכים לחשוש, שֶמָּא גֵרְרָה חֻלְדָּה או בעל חיים אחר את החמץ, והביאה אותו מִבַּיִת שעדיין לא נבדק לְבַיִת שכבר נבדק, וּמִמָּקוֹם שלא נבדק לְמָקוֹם שכבר נבדק. והטעם שאין צריכים לחשוש לכך, דְּאִם כֵּן – שאם תחשוש לכך, יש לך לחשוש גם שמא גררו בעלי חיים את החמץ מֵחָצֵר שלא נבדקה לְחָצֵר שנבדקה, וּמֵעִיר שלא בדקו בה את החמץ לְעִיר שכבר בדקו בה את החמץ, שהרי אין כל האנשים בודקים בבת אחת, ואֵין לַדָּבָר סוֹף, שלעולם יצטרך האדם לבדוק ולחזור ולבדוק, וכיון שאי אפשר לחשוש כל כך, לא חששו אפילו באותו בית מפינה לפינה, וכן לא מבית לבית, אלא בודק האדם כדרכו, וכל מקום שכבר נבדק מוחזק כמקום שאין בו חמץ.
