א ט֤וֹב פַּ֣ת חֲ֭רֵבָה וְשַׁלְוָה־בָ֑הּ מִ֝בַּ֗יִת מָלֵ֥א זִבְחֵי־רִֽיב׃ ב עֶֽבֶד־מַשְׂכִּ֗יל יִ֭מְשֹׁל בְּבֵ֣ן מֵבִ֑ישׁ וּבְת֥וֹךְ אַ֝חִ֗ים יַֽחֲלֹ֥ק נַֽחֲלָֽה׃
֍ ֍ ֍
פרק יז (א) מלמד עתה כי גם בעניני העולם הזה ההצלחה האמיתית אינה ההצלחה המדומה הנראית לעיניים, כי לפעמים רואים אנו רשע שיש לו שפע גשמי בתוך ביתו, ולעומתו הצדיק מסתפק במועט, אך באמת ההצלחה האמיתית היא אצל הצדיק, כי טוֹב יותר לאדם שתהיה לו פַּת – פרוסת לחם [ואפילו לא לחם שלם] חֲרֵבָה ללא דבר מאכל נוסף לאכול עמו את הפת, וְשַׁלְוָה בָהּ – כאשר יש לו שלוה בתוך ביתו, מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב – מאשר בית המלא בשר, אך יש בו מריבות תמידיות, עם בני ביתו או עם בני עירו, כי ההצלחה האמיתית היא השגת השלוה הפנימית, שלא יהיו דברים המשביתים את רוגע נפשו, והמשיג זאת הוא המצליח והמאושר גם בגשמיות, גם אם מאכלו הוא רק פת חרבה.
(ב) אל תחשוב שהעושר והכבוד עוברים תמיד בנחלה מאב לבנו, כי לפעמים עֶבֶד מַשְׂכִּיל של אדם עשיר, הזריז ומשתדל ועושה מעשיו בחכמה, הוא אשר יִמְשֹׁל בְּבֵן מֵבִישׁ, המתעצל במלאכתו ומאחר במעשיו, וּבְתוֹךְ אַחִים יַחֲלֹק נַחֲלָה – וכאשר ימות האדון יתן לעבדו חלק שוה לשאר בניו. והנמשל הוא שלפעמים גר צדק הלומד תורה ומשכיל בדרכיו, עדיף מבן ישראל המתעצל בעבודת שמים.
