משנה
גֵּט פָּשׁוּט, עֵדָיו שְׁנָיִם, ככל עדות שבתורה שדי לה בשני עדים. וגט 'מְקֻשָּׁר', עדיו לכל הפחות שְׁלֹשָׁה, כיון שרצון חכמים היה שהכנת שטר כזה תארך זמן רב, ולכן תיקנו שיצטרכו בו לכל הפחות חתימות של שלשה עדים. גט פָּשׁוּט שֶׁכָּתוּב בּוֹ [-חתום בו] רק עֵד אֶחָד, וּמְקֻשָּׁר שֶׁכָּתוּב בּוֹ שְׁנֵי עֵדִים, שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים.
גמרא
אֲמֵימַר, אַכְשַׁר בְּעֵד אֶחָד בִּכְתָב וְעֵד אֶחָד עַל פֶּה – הכשיר עדות המצורפת מעד אחד החתום בשטר [והיינו באופן שהיו שתי חתימות בשטר, אך לא היו עדים שיקיימו ויעידו שהחתימה אמיתית, אלא חתימת עד אחד], ועד אחד המעיד בעל פה.
שָׁלְחוּ לֵיהּ חַבְרֵיהּ – שלחו החברים, בני הישיבה, לְרַבִּי יִרְמְיָה, שאלות אלו, עֵד אֶחָד בִּכְתָב [-שקיימו חתימה של אחד מתוך השנים החתומים בשטר], וְעֵד אֶחָד עַל פֶּה, מַהוּ שֶׁיִּצְטָרְפוּ לעדות אחת. ועוד שאלו, שְׁנַיִם שֶׁהֵעִידוּ בענין אחד, אך לא העידו יחד, אלא אֶחָד העיד בְּבֵית דִּין זֶה, וְאֶחָד בְּבֵית דִּין זֶה, אף שכל בית דין שמע רק עדות של עד אחד ואינו יכול לדון על פי עדות זו ולחייב ממון, מַהוּ שֶׁיָּבֹא בֵּית דִּין אֵצֶל בֵּית דִּין, וְיִצְטָרְפוּ, ועתה כיון שהדיינים ששמעו את שתי העדויות יושבים כבית דין אחד, יוכלו לדון את הדבר כאילו שמעו בו עדות של שני עדים. ועוד שאלו, שְׁנַיִם שֶׁהֵעִידוּ את עדותם בְּבֵית דִּין זֶה, וְחָזְרוּ וְהֵעִידוּ את אותה עדות בְּבֵית דִּין זֶה, מַהוּ שֶׁיָּבֹא דיין אֶחָד מִכָּל בֵּית דִּין וּבֵית דִּין, וְיִצְטָרְפוּ לדון על פי העדות ששמעו. שָׁלַח לְהוּ רבי ירמיה דרך ענווה, אֲנִי אֵינִי כְּדַאי שֶׁאַתֶּם שְׁלַחְתֶּם לִי שאלות אלו, אֶלָּא כָּךְ דַּעַת תַּלְמִידְכֶם נוֹטָה, שֶׁיִּצְטָרְפוּ. וְכֵן הִילְכְתָא – וכך היא ההלכה.
אֲבָל עֵד החתום בשטר, וְדַיָּן החתום על כך שחתימות העדים אמיתיות, אֵין מִצְטָרְפִין, כלומר, אם יצא לפנינו שטר שיש בו שתי חתימות של עדים על ההלואה עצמה, ושלש חתימות של דיינים על כך שחתימות העדים נכונות, וכשבא שטר כזה לפני בית דין כדי לגבות בו יש צורך לקיים את חתימות העדים או את חתימות הדיינים, אם קיימו חתימה אחת של עד וחתימה אחת של דיין, אין מצרפים אותם להוציא ממון, דְּהָכִי גָּרְסִינָן בְּפֶרֶק הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְאַרְמְלָה (כתובות כא.), דְּמַאי דְּמַסְהִיד סָהֲדָא לֹא קָא מַסְהִיד דַּיָּינָא – על מה שמעיד העד אין הדיין מעיד, וּמַאי דְּקָא מַסְהִיד דַּיָּינָא לֹא קָא מַסְהִיד סָהֲדָא – ומה שמעיד הדיין אין העד מעיד, שהרי העד מעיד על המעשה עצמו, כגון מעשה הלואה, ואילו הדיין מעיד על כך שחתימות העדים התקיימו בפניו.
רָבִינָא אָמַר, הָכֵי שָׁלְחוּ לֵיהּ – זו היתה השאלה ששלחו לרבי ירמיה, שְׁלֹשָׁה דיינים שֶׁיָּשְׁבוּ לְקַיֵּם אֶת הַשְּׁטָר, והיינו לקבל עדים שיעידו על כך שחתימות העדים אמיתיות, וּמֵת אֶחָד מֵהֶן לפני שהספיקו לחתום על נוסח קיום השטר, האם הם צְרִיכִין לְמִיכְתַּב כך, 'בְּמוֹתַב תְּלָתָא כַּחֲדָא הֲוֵינָא וְחַד לֵיתוֹהִי' – במושב שלשה דיינים יחד היינו, ואחד מאיתנו איננו, אוֹ לֹא – או שאין צריכים לכתוב כן. שָׁלַח לְהוּ רבי ירמיה, אֲנִי אֵינִי כְּדַאי שֶׁאַתֶּם שְׁלַחְתֶּם לִי, אֶלָּא כָּךְ דַּעַת תַּלְמִידְכֶם נוֹטָה, שֶׁצְּרִיכִין לְמִיכְתַּב 'בְּמוֹתַב תְּלָתָא כַּחֲדָא הֲוֵינָא, וְחַד לֵיתוֹהִי', כיון שאם לא יכתבו כן יתמהו הרואים על כך שיש רק שתי חתימות, והרי קיום בית דין צריך להיות בשלשה דיינים, ולכן מקדימים הם בנוסח הקיום ומבארים שאחד מהם מת, ולכן אינו חתום, אך הקיום עצמו נעשה כדין בפני שלשה, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
