משנה ז: אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מִדִּבְרֵיהֶם לָמַדְנוּ, שֶׁשּׂוֹרְפִין תְּרוּמָה טְהוֹרָה עִם הַטְמֵאָה בַפֶּסַח. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי, אֵינָהּ הִיא הַמִּידָה. וּמוֹדִים רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁשּׂוֹרְפִין זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ. עַל מַה נֶחֱלָקוּ, עַל הַתְּלוּיָה וְעַל הַטְמֵאָה, שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תִּשָּׂרֵף זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, שְׁתֵּיהֶן כְּאֶחָת:
במשנה הקודמת התבאר שמותר לשרוף קדשים טמאים או תרומה טמאה אף אם תוך כדי השריפה הוא גורם להם לטומאה חמורה יותר. אמנם לא התבאר האם באופן שהיו טמאים רק מדרבנן, מותר לגרום להם טומאה מהתורה. משנתנו מביאה בזה מחלוקת, ולפי זה יבואר האם ניתן ללמוד מכאן דין הנוגע לשריפת חמץ: אָמַר רַבִּי מֵאִיר, רבי חנינא שאמר במשנה לעיל שמותר לשרוף קדשים שהם שלישי לטומאה עם ראשון לטומאה, אף שהוא מוסיף עליהם טומאה, אמר את דינו באופן שהקדשים נטמאו ממשקים טמאים, ואף שמהתורה משקה טמא אינו מטמא אוכל, מכל מקום כיון שמדרבנן הוא מטמא, והרי קדשים אלו טמאים מדרבנן, מותר להוסיף עליהם אפילו טומאה דאורייתא, ומִדִּבְרֵיהֶם לָמַדְנוּ דין נוסף, שֶׁשּׂוֹרְפִין תְּרוּמָה טְהוֹרָה עִם הַטְמֵאָה בַפֶּסַח, כלומר, כשמגיעה השעה השישית בערב פסח, שזהו זמן ביעור חמץ מדרבנן, מותר לשרוף תרומה טמאה יחד עם תרומה טהורה, אף שבכך הוא גורם לתרומה הטהורה טומאה דאורייתא, כיון שבין כך התרומה עומדת לשריפה מדרבנן, וכמו שהתיר רבי חנינא לשרוף בשר קדשים שהוא טמא מדרבנן אף באופן שנגרמת לו טומאה דאורייתא. מביאה המשנה את דעת החולק על רבי מאיר: אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי לרבי מאיר, אֵינָהּ הִיא הַמִּידָה – לא ניתן ללמוד דין זה מדברי רבי חנינא, כיון שרבי יוסי סובר שטומאה על ידי משקים היא דאורייתא, ונמצא שאותו שלישי לטומאה שדיבר עליו רבי חנינא הוא טמא מן התורה, ולכן מותר להוסיף עליו טומאה נוספת וחמורה יותר. אבל בתרומה טהורה בערב פסח, שמן התורה היא ראויה לאכילה עד סוף השעה השישית, אין כל היתר לטמא אותה, אף שחכמים תיקנו שישרפו אותה בתחילת השעה השישית, ולכן יש לשורפה בפני עצמה, ולא לגרום לה טומאה על ידי שישרפוה עם תרומה טמאה.
ממשיך רבי יוסי לבאר מחלוקת נוספת בענין שריפת תרומה טמאה: וּמוֹדִים רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שלהלן תובא מחלוקתם, שֶׁשּׂוֹרְפִין זוֹ – תרומה טהורה לְעַצְמָהּ, וְזוֹ – ותרומה טמאה לְעַצְמָהּ, ואין גורמים טומאה לתרומה הטהורה. ומבאר רבי יוסי: עַל מַה נֶחֱלָקוּ רבי אליעזר ורבי יהושע, עַל התרומה הַתְּלוּיָה – שהיא ספק טמאה ספק טהורה, וְעַל התרומה הַטְמֵאָה, שאם יש לאדם בערב פסח שתי תרומות אלו, נחלקו בדינו, שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תִּשָּׂרֵף זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ, שכשם שאדם מוזהר שלא לטמאות תרומה טהורה, כך הוא מוזהר שלא לטמא תרומה מסופקת. וְאילו רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יישרפו שְׁתֵּיהֶן כְּאֶחָת, כיון שאין אדם מוזהר שלא לטמא תרומה שיש בה כבר ספק טומאה. אבל בתרומה טהורה ממש, סובר רבי יוסי שלדברי הכל אסור לטמאותה אפילו כשהגיע הזמן שאמרו חכמים לשורפה [ואילו רבי מאיר סובר שהתירו זאת, כיון שמדרבנן היא עומדת לשריפה, וכמו שהתבאר].
