משנה ג: כֵּיצַד מַפְרִישִׁין חַלָּה בְטֻמְאָה בְּיוֹם טוֹב, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֹא תִקְרָא לָהּ שֵׁם, עַד שֶׁתֵּאָפֶה. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, תַּטִיל בַּצּוֹנֵן. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא זֶה הוּא חָמֵץ שֶׁמֻּזְהָרִים עָלָיו בְּבַל יֵרָאֶה וּבְבַל יִמָּצֵא, אֶלָּא מַפְרְשַׁתָּה וּמַנִּיחַתָּה עַד הָעֶרֶב, וְאִם הֶחֱמִיצָה, הֶחֱמִיצָה:
אדם שלש עיסה חייב להפריש ממנה 'חלת תרומה' ולתת אותה לכהן. המשנה מבארת את הדין של בצק שנילוש ביום טוב של פסח לצורך אפיית מצות, ונטמאה העיסה: שואלת המשנה, כֵּיצַד מַפְרִישִׁין חַלָּה בְטֻמְאָה בְּיוֹם טוֹב של פסח, והבעיה בעיסה כזו היא שכיון שהיא טמאה הרי אינה ראויה לאכילה לכהן, וממילא אסור לאפות אותה, שהרי ההיתר לאפות ביום טוב הוא רק דבר שנצרך לאכילה. וכן אי אפשר להניחה בצד ולא לאפותה, שהרי בודאי תחמיץ. ואינו יכול להאכילה לבהמה, כיון שאסור לבער קדשים ביום טוב. מביאה המשנה שלש שיטות בדבר: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֹא תִקְרָא לָהּ האשה שֵׁם חלה, כלומר לא תפריש את החלה, עַד שֶׁתֵּאָפֶה כל העיסה, ולאחר האפייה תפריש את אחת המצות לשם חלה. וההיתר לאפות את הכל ביום טוב הוא כיון שכל מצה ומצה שהיא אופה, ראויה לאכילה, שהרי ניתן להפריש אחרת לשם חלה, ורק לאחר האפיה וההפרשה מתברר איזו מצה אסורה באכילה. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, תפריש האשה את ה'חלה' מהבצק, ולא תאפה אותה, וכדי שלא תחמיץ תַּטִיל אותה בַּצּוֹנֵן – במים קרים, ובמוצאי יום טוב תשרוף אותה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא זֶה הוּא חָמֵץ שֶׁמֻּזְהָרִים עָלָיו בְּבַל יֵרָאֶה וּבְבַל יִמָּצֵא, כיון שחלה זו אינה שייכת לאשה, אלא היא מופרשת לשם חלה, וגם הכהן אינו עובר באיסור זה כיון שלא ניתנה לו החלה, אֶלָּא מַפְרְשַׁתָּה – מפרישה היא את החלה בעודה עיסה, וּמַנִּיחַתָּה עַד הָעֶרֶב, ושורפת אותה במוצאי יום טוב, וְאִם בינתיים הֶחֱמִיצָה, הֶחֱמִיצָה, ואין בכך כלום, לפי שאין לה בעלים.
