עיקר הענווה, לא לבד מה שהאדם צריך לקבל עליו עלבונות וסבלנות וכדומה, כי אם שגם בלבו יחשוב שאינו נחשב לכלום נגד הפחות שבאנשים, אם חכם וירא הוא – שמא לא טרח בעבודה ולא עמל בתורה כפי כח שכלו והבנתו, וכדומה. זהו אמיתת גדר הענוה.
אך אם יחשוב בעיני עצמו עצום ורב, הגם שיטריח עצמו לסבול עלבונו, ושאר דרכי הענווה, כדי לקיים המצוה, עליו הכתוב אומר "בפיהם יכזבו, וליבם לא נכון", כי כל ענוה היא שלא יחזיק את עצמו שבא למידת ענוה, כי אם יחשוב זה שהוא גדול אך שהוא מקיים מצוות ענווה, כבר יצא מגדר ענווה. (רוח חיים ד א)
