פרשת ויקרא
"ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל" (ויקרא ה ח)
מצוות לא תעשה, שכאשר מקריב הכהן את חטאת העוף, לא יפריד את הראש מן הגוף כשימלוק אותו, שנאמר 'ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל', ופירוש 'מליקה' הוא שנועץ הכהן צפורניו ממול ערפו, דהיינו עצם הנקרא 'עצם המפרקת', וחותך העצם בצפרניו, עד שמגיע לסימנים וחותך גם הסימנים בצפרנו, או רובו של אחד מהם, וזאת היא שחיטתו של חטאת העוף, וצריך הכהן שלא יחתך הכל לגמרי עד שיהא נפרד הראש מן הגוף, ועל זה נאמר 'ולא יבדיל'.
כבר אמרנו במצות בנין הבית שאין בנו יכולת למצוא טענה – גם על צד הפשט – בפרטי הקרבנות, ודי לנו להודיע בענין הקרבנות דרך כלל קצת טעם על צד הפשט, כפי שהתבאר לעיל. ואמנם אולי יש לבאר על צד הפשט את טעם המצוה, כי חטאת העוף הוא קרבן של עני, וזהו רמז שימהר כל אדם בתכלית המהירות לעשות צרכו של עני, ולכן אין קרבנו צריך שחיטה, שלא יצטרך הכהן להתמהמה ולחפש אחר הסכין ולבדקו, ויתבטל העני שם ממלאכתו בינתיים. וגם כדי להפליג את המהירות אמר שיתחיל ממול ערפו, כי הוא המוכן אל ידו, ולא יצטרך להפוך הצואר אל צד הסימנים. ועוד נרמז בענין המליקה שהיא ממול העורף בתורים ובני יונה, שנמשלו ישראל ליונה, וללמדנו שלא נהיה קשי ערף. וענין איסור הבדלת הראש מן הגוף דבר ראוי להידור הקרבן, כי באמת כשראש העוף דבק עמו הוא יותר מהודר, וראוי לנו להדר קרבנו של עני בכל כחנו, די לנו בעניותו, אין לנו להוסיף בדלותו להפחית תואר קרבנו.
וכל זה מן היסוד אשר בנינו תחלה, כי משרשי הקרבנות לקנות בנפשנו מדות טובות ומעלות, ולהכשיר פעולותינו בכוח המעשים שאנחנו עסוקים בהם, כי מהיות האדם בעל חומר לא יצייר ויקבע הדברים ציור חזק בנפשו כי אם על ידי הפעולות.
ונוהגת מצוה זו בזמן שבית המקדש קיים בכהנים ובכל אדם, שכל מי שהבדיל בחטאת עוף, לוקה.
