(ח) וַֽיִּפְקְדֵ֖ם בְּבָ֑זֶק וַיִּֽהְי֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ שְׁלֹ֣שׁ מֵא֣וֹת אֶ֔לֶף וְאִ֥ישׁ יְהוּדָ֖ה שְׁלֹשִׁ֥ים אָֽלֶף׃ (ט) וַיֹּֽאמְר֞וּ לַמַּלְאָכִ֣ים הַבָּאִ֗ים כֹּ֤ה תֹֽאמְרוּן֙ לְאִישׁ֙ יָבֵ֣ישׁ גִּלְעָ֔ד מָחָ֛ר תִּֽהְיֶֽה־לָכֶ֥ם תְּשׁוּעָ֖ה כְּחֹ֣ם הַשָּׁ֑מֶשׁ וַיָּבֹ֣אוּ הַמַּלְאָכִ֗ים וַיַּגִּ֛ידוּ לְאַנְשֵׁ֥י יָבֵ֖ישׁ וַיִּשְׂמָֽחוּ׃ (י) וַֽיֹּאמְרוּ֙ אַנְשֵׁ֣י יָבֵ֔ישׁ מָחָ֖ר נֵצֵ֣א אֲלֵיכֶ֑ם וַֽעֲשִׂיתֶ֣ם לָ֔נוּ כְּכָל־הַטּ֖וֹב בְּעֵֽינֵיכֶֽם׃
֍ ֍ ֍
(ח) וַיִּפְקְדֵם – ויספור שאול את העם בְּבָזֶק – בשברי אבנים, שכל אחד נתן אבן קטנה, וספר את האבנים [שהרי אסור לספור את ישראל בעצמם], וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל האסופים למלחמה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, וְאִישׁ – ואנשי שבט יְהוּדָה שְׁלֹשִׁים אָלֶף. [מפני חשיבותם של שבט יהודה, היו נספרים תמיד בפני עצמם, אף קודם שזכו למלוכה, ולא בכלל שאר שבטי ישראל (אברבנאל)].
(ט) וַיֹּאמְרוּ לַמַּלְאָכִים הַבָּאִים מיביש גלעד, כֹּה תֹאמְרוּן לְאִישׁ [-לאנשי] יָבֵישׁ גִּלְעָד, מָחָר תִּהְיֶה לָכֶם תְּשׁוּעָה כְּחֹם הַשָּׁמֶשׁ, וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים וַיַּגִּידוּ לְאַנְשֵׁי יָבֵישׁ, וַיִּשְׂמָחוּ.
(י) וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי יָבֵישׁ לעמונים, כדי להטעותם, אף שהיום הסתיימו שבעת הימים שאמרנו לכם, המתינו לנו עוד יום אחד, ומָחָר נֵצֵא אֲלֵיכֶם, וַעֲשִׂיתֶם לָנוּ כְּכָל הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם.
