פרק יט א טֽוֹב־רָ֭שׁ הוֹלֵ֣ךְ בְּתֻמּ֑וֹ מֵֽעִקֵּ֥שׁ שְׂ֝פָתָ֗יו וְה֣וּא כְסִֽיל׃ ב גַּ֤ם בְּלֹא־דַ֣עַת נֶ֣פֶשׁ לֹא־ט֑וֹב וְאָ֖ץ בְּרַגְלַ֣יִם חוֹטֵֽא׃
֍ ֍ ֍
פרק יט (א) טוֹב יותר הוא הרָשׁ – איש עני בממונו, ההוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ – אינו נוטה משלימותו וצדקתו, ופיו וליבו שוים, ובכך יש לו עושר פנימי ורוחני, מֵעִקֵּשׁ שְׂפָתָיו וְהוּא כְסִיל – מאיש כסיל בפנימיותו, שהוא הולך אחר תאוותיו ומתוך כך אין לו עושר רוחני, אך הוא מעקם את שפתיו לשקר ולומר שהוא אוהב חכמה.
(ב) גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ – גם אם חוטא האדם מחמת שנפשו היא ללא דעת, ולא מחמת שהוא כסיל המורד בחוקי החכמה מחמת תאוותיו, גם זה לֹא טוֹב. וְאָץ בְּרַגְלַיִם – גם אם תועה מדרכו מחמת שהוא ממהר ברגליו ללכת בדרך שהורגל בה, ולא מחמת שכוונתו לעבור עבירה, הרי זה חוֹטֵא.
