ג אִוֶּ֣לֶת אָ֭דָם תְּסַלֵּ֣ף דַּרְכּ֑וֹ וְעַל־יְ֝הוָ֗ה יִזְעַ֥ף לִבּֽוֹ׃ ד ה֗וֹן יֹ֭סִיף רֵעִ֣ים רַבִּ֑ים וְ֝דָ֗ל מֵֽרֵעֵ֥הוּ יִפָּרֵֽד׃
֍ ֍ ֍
(ג) ה' ברא את האדם באופן שכאשר ישמע לחוקי החכמה ילך בדרך הטוב והחיים, ורק אִוֶּלֶת אָדָם – מידת הספק של האדם, שאינו בוטח בדרך החכמה אלא מעורר בה ספיקות, היא אשר תְּסַלֵּף [-תעקם] את דַּרְכּוֹ, וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ, כאילו לא בראו כראוי, אך לפי האמת איולת זו מיוחסת לאדם בלבד, ההולך אחר ספיקות אלו, ולא לה' שהורה לו את דרך החכמה, המובילה אל הטוב והחיים.
(ד) הוֹן שיש לאדם, הוא אשר כביכול יֹסִיף לו רֵעִים רַבִּים, כי אינם ידידים של האדם עצמו, אלא הם רֵעִים של ההון [ו'רעות' היא הידידות שאינה אמיתית, ובאה רק כדי לקבל תועלת ורווחים], וְדָל, כשם שהוא נפרד מממונו, כך גם מֵרֵעֵהוּ יִפָּרֵד, כי רוב הָרֵעוּת וְהַיְּדִידוּת בין בני אדם היא מתוך תקוותו של האדם להשיג תועלת ורווחים לעצמו, ולכן כשם שיתרבו רעיו של העשיר, שהם באמת ידידי הונו, כך יתמעטו רעיו של הדל, כיון שלא יקוו בני אדם להשיג ממנו תועלת.
