י לֹֽא־נָאוֶ֣ה לִכְסִ֣יל תַּֽעֲנ֑וּג אַ֗֝ף כִּֽי־לְעֶ֤בֶד ׀ מְשֹׁ֬ל בְּשָׂרִֽים׃ יא שֵׂ֣כֶל אָ֭דָם הֶֽאֱרִ֣יךְ אַפּ֑וֹ וְ֝תִפְאַרְתּ֗וֹ עֲבֹ֣ר עַל־פָּֽשַׁע׃ יב נַ֣הַם כַּ֭כְּפִיר זַ֣עַף מֶ֑לֶךְ וּכְטַ֖ל עַל־עֵ֣שֶׂב רְצוֹנֽוֹ׃
֍ ֍ ֍
(י) לֹא נָאוֶה לִכְסִיל תַּעֲנוּג, כלומר, הכסיל היודע את חוקי החכמה ונוטה מהם מחמת תאוותיו ורצונו להתענג בעניני העולם הזה, אין תענוג זה נאה לו, כי על ידי זה ימשול הגוף החומרי על הנפש הרוחנית, אַף כִּי לְעֶבֶד מְשֹׁל בְּשָׂרִים – כשם שאין נאה שהעבד יהיה זה שימשול על השרים, כך אין נאה שהגוף, שהוא העבד של האדם, ימשול על הנפש וכוחותיה, שהם כמו שרים וחשובים.
(יא) שֵׂכֶל אָדָם הֶאֱרִיךְ אַפּוֹ – השכל הפשוט של האדם מחייבו להאריך אף ולא לנקום מיד באויבו, כי כאשר יעשה כן יוסיף הלה להכותו ולבזותו, ולא ירויח מכך, אמנם מצד השכל עדיין ישמור האדם את הכעס והשנאה בליבו, וְתִפְאַרְתּוֹ של האדם היא עֲבֹר עַל פָּשַׁע – שימחל לחבירו לגמרי על פשעו נגדו, כי דבר זה הוא מחוקי החכמה, וזה תפארת לאדם שנוהג כך מצד הליכתו בדרכי ה'.
(יב) נַהַם כַּכְּפִיר זַעַף מֶלֶךְ – כאשר המלך זועף וכועס, אין לשום אדם להתקרב אליו, כפי שאין מתקרבים אל האריה בשעה שהוא נוהם על כך שאין לו אוכל, ואז יטרוף את כל הקרב אליו [אך אין דרכו של הכפיר, שהוא האריה הצעיר, לצאת ממקומו לטרוף טרף, אלא טורף הוא רק את מי שמתקרב אליו מעצמו]. וּכְטַל עַל עֵשֶׂב רְצוֹנוֹ – אבל בעת רצון של המלך, אזי הוא כטל המלחלח את העשבים ומשפיע עליהם חיים, וכך המלך יזיל טל של ישועות לכל סובביו, והכל יתקרבו אליו לקבל ממנו את השפע.
