משנה ו: קוֹנָם פֵּרוֹת הָאֵלּוּ עָלַי, קוֹנָם הֵן עַל פִּי, קוֹנָם הֵן לְפִי, אָסוּר בְּחִלּוּפֵיהֶן וּבְגִדּוּלֵיהֶן. שֶׁאֲנִי אוֹכֵל וְשֶׁאֲנִי טוֹעֵם, מֻתָּר בְּחִלּוּפֵיהֶן וּבְגִדּוּלֵיהֶן, בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָלֶה. אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָלֶה, אֲפִלּוּ גִדּוּלֵי גִדּוּלִין אֲסוּרִין:
משנה ו: האומר קוֹנָם פֵּרוֹת הָאֵלּוּ עָלַי, או שאמר קוֹנָם הֵן לְפִי, או קוֹנָם הֵן עַל פִּי, הרי זה אָסוּר אפילו בְּחִלּוּפֵיהֶן – אם החליפם בפירות אחרים, וּבְגִדּוּלֵיהֶן – אם נטעם באדמה והצמיחו פירות אחרים. אך אם אמר קונם פירות אלו שֶׁאֲנִי אוֹכֵל, וְשֶׁאֲנִי טוֹעֵם, הרי זה נאסר רק באכילת וטעימת פירות אלו ממש, ומֻתָּר בְּחִלּוּפֵיהֶן וּבְגִדּוּלֵיהֶן, אמנם ההיתר בגידולי פירות אלו הוא רק בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה – שהזרע עצמו נרקב לגמרי ותחתיו צומחים פירות אחרים, אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה, וכגון שהפרי עצמו גדל ומתרבה באדמה, אך נשאר גם עיקרו, [אֲפִילּוּ] גִּדּוּלֵי גִּדּוּלִין, כגון שנטעו באדמה, וגדל, וחזר ונטע את החלק שגדל, והוסיף בגדילתו, אֲסוּרִין, כיון שהפרי העיקרי שממנו נדר עדיין קיים, והוא חלק מהפרי הגדול.
