יח יַסֵּ֣ר בִּ֭נְךָ כִּי־יֵ֣שׁ תִּקְוָ֑ה וְאֶל־הֲ֝מִית֗וֹ אַל־תִּשָּׂ֥א נַפְשֶֽׁךָ׃ יט גְּֽדָל־חֵ֭מָה נֹ֣שֵׂא עֹ֑נֶשׁ כִּ֥י אִם־תַּ֝צִּ֗יל וְע֣וֹד תּוֹסִֽף׃
֍ ֍ ֍
(יח) יַסֵּר בִּנְךָ, גם לאחר שיצא לתרבות רעה, כִּי עדיין יֵשׁ תִּקְוָה, וְאֶל הֲמִיתוֹ אַל תִּשָּׂא נַפְשֶׁךָ – ואל תשא נפשך לומר שכבר אבדה תקוותו ובודאי ימות מיתת הנפש, כי יש תקוה שעל ידי היסורים יחזור לדרך הטובה.
(יט) גְּדָל חֵמָה נֹשֵׂא עֹנֶשׁ – אם בנך רגיל לכעוס, הרי היסורים והעונש שתתן לו יִשְׂאוּ וירגיעו את כעסו וחמתו, כִּי אִם תַּצִּיל אותו ולא תענישנו, וְעוֹד תּוֹסִף – תתווסף החימה עוד, כי יתרגל לכעוס תמיד.
