פרק ח, משנה א: קוֹנָם יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם הַיּוֹם, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ. שַׁבָּת זוֹ, אָסוּר בְּכָל הַשַּׁבָּת, וְשַׁבָּת שֶׁעָבְרָה. חֹדֶשׁ זֶה, אָסוּר בְּכָל הַחֹדֶשׁ, וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ לְהַבָּא. שָׁנָה זוֹ, אָסוּר בְּכָל הַשָּׁנָה, וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה לֶעָתִיד לָבוֹא. שָׁבוּעַ זֶה, אָסוּר בְּכָל הַשָׁבוּעַ, וּשְׁבִיעִית שֶׁעָבְרָה. וְאִם אָמַר יוֹם אֶחָד, שַׁבָּת אַחַת, חֹדֶשׁ אֶחָד, שָׁנָה אַחַת, שָׁבוּעַ אֶחָד, אָסוּר מִיוֹם לְיוֹם:
פרק ח, משנה א: פרק זה עוסק באדם שאסר על עצמו דבר מסוים לזמן מסוים, כיצד מפרשים את דבריו: האומר, קוֹנָם יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם הַיּוֹם, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא באותו היום עַד שֶׁתֶּחֱשַׁךְ. אמר קונם יין שאני טועם בשַׁבָּת זוֹ – בשבוע זה, אָסוּר בְּכָל הַשַּׁבָּת – כל אותו שבוע, וְשַׁבָּת – ויום השבת שבסוף אותו שבוע, שֶׁעָבְרָה – כמו הימים שעברו, כלומר, אף הוא בכלל האיסור, שאם עמד ביום ראשון ואמר 'קונם יין עלי בשבת זו', הרי זה אסור לטעום יין עד מוצאי השבת הקרובה. אמר קונם יין שאני טועם בחֹדֶשׁ זֶה, הרי זה אָסוּר בְּכָל הַחֹדֶשׁ, וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ הבא, לְהַבָּא – כחודש הבא, שהוא מותר. אמר קונם יין עלי שָׁנָה זוֹ, אָסוּר בְּכָל הַשָּׁנָה, וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה כלֶעָתִיד לָבֹא – כמו השנה הבאה, שהוא מותר. אמר קונם יין עלי שָׁבוּעַ זוֹ – שבע שנות השמיטה הללו, אָסוּר בְּכָל הַשָּׁבוּעַ – כל אותן שבע שנים, וּשנת השְׁבִיעִית עצמה, שֶׁעָבְרָה – כמו השנים שעברו, שאף היא אסורה. וְאִם אָמַר 'יוֹם אֶחָד', או 'שַׁבָּת [-שבוע] אַחַת', או 'חֹדֶשׁ אֶחָד', או 'שָׁנָה אַחַת', 'שָׁבוּעַ אֶחָד', הרי זה אָסוּר מִיּוֹם לְיוֹם, כלומר, כשאמר 'יום אחד' נאסר לעשרים וארבע שעות משעה שנדר, וכשאמר 'שבוע אחד' נאסר מאותו יום, ועד השבוע הבא באותו היום, וכן בחודש, בשנה ובשבוע, נאסר לאותו פרק זמן, מיום ליום.
