כד טָ֘מַ֤ן עָצֵ֣ל יָ֭דוֹ בַּצַּלָּ֑חַת גַּם־אֶל־פִּ֗֝יהוּ לֹ֣א יְשִׁיבֶֽנָּה׃ כה לֵ֣ץ תַּ֭כֶּה וּפֶ֣תִי יַעְרִ֑ם וְהוֹכִ֥יחַ לְ֝נָב֗וֹן יָבִ֥ין דָּֽעַת׃ כו מְֽשַׁדֶּד־אָ֭ב יַבְרִ֣יחַ אֵ֑ם בֵּ֗֝ן מֵבִ֥ישׁ וּמַחְפִּֽיר׃ כז חֲֽדַל־בְּ֭נִי לִשְׁמֹ֣עַ מוּסָ֑ר לִ֝שְׁג֗וֹת מֵֽאִמְרֵי־דָֽעַת׃
֍ ֍ ֍
(כד) הנוהג בעצלות מתעצל אף להניע את ידו, וכאשר יגבר עליו הרעב טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת, ליטול ממנה דבר מאכל, ויטמון אותה שם, כמחביאנה מפני מי שיכריח אותו להניעה, גַּם אֶל פִּיהוּ לֹא יְשִׁיבֶנָּה כדי לאכול, כי יתיירא להזיזה משם, אף שירעב, וכפי שאומר להלן (פרק כ"א פסוק כ"ה) "תַּאֲוַת עָצֵל תְּמִיתֶנּוּ", כי יתעצל אפילו מלאכול.
(כה) הפתי, שאינו חושב כלל ומתפתה לכל דבר, לא ישוב מדרכו על ידי תוכחה שכלית, אלא כאשר לֵץ תַּכֶּה – כאשר יראה כיצד מכים את הלץ, המתלוצץ מדרכי החכמה, וּפֶתִי יַעְרִם – על ידי זה יקנה הפתי ערמה, כי לא ירצה שיכוהו כפי שמכים את הלץ, ולא ילך בדרכו של הלץ, ועל ידי זה יתרגל להתבונן במעשיו כדרך הערום החושב לפני כל מעשה מה יהיו תוצאותיו. וְהוֹכִיחַ לְנָבוֹן יָבִין דָּעַת – אבל הנבון אינו צריך לראות כיצד מכים את הלץ, אלא על ידי התוכחה שיאמרו לו [והיא האמורה בפסוק הבא], יבין ויקנה את הדעת, להשכיל מה היא הדרך הראויה לנהוג בה.
(כו) וכך יאמרו לנבון בתוכחה, מְשַׁדֶּד אָב יַבְרִיחַ אֵם, בֵּן מֵבִישׁ וּמַחְפִּיר, כלומר, הרי הבן המביש והמחפיר [שזהו כינוי לבושה גדולה יותר] גורם במעשיו לבטל את כח אביו, ולהבריח את אמו, כי הורס הוא את בית הוריו, כפי שניתן להשיג על ידי התבוננות השכל.
(כז) וכיון שניתן להבין את רוע הדרך הזו על ידי התבוננות בלבד, חֲדַל בְּנִי הנבון לִשְׁמֹעַ מוּסָר – אל תצטרך לשמוע את מוסרו של הלץ, שהם העונשים הבאים עליו בפועל, שיגרמו לך ליראת העונש, לִשְׁגוֹת מֵאִמְרֵי דָעַת – והאופן שבו תצטרך לשמוע מוסר הוא אם תשגה ותטעה מלשמוע לאמרי הדעת, אבל אם תשים על לבך את אמרי הדעת המוכיחים את התוצאות הגרועות של ההנהגה הרעה, תלך מעצמך בדרך הטוב.
