עָרֵב שֶׁהוּא יוֹצֵא לְאַחַר חִתּוּם שְׁטָרוֹת – ערב שחתם את ערבותו בשטר לאחר חתימות העדים, ונמצא שאין חתימותיהם מתייחסות אל ערבותו, ונמצא שיש עדים על ההלואה ואין עדים על הערבות, אם בא המלוה לגבות מנכסי הערב, גּוֹבֶה רק מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין, כיון שלגבי הערב הרי זה כשטר שאין בו עדים. וּמַעֲשֶׂה כזה בָא לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְאָמַר, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. אָמַר לוֹ בֶּן נַנָּס, אֵינוֹ גוֹבֶה לֹא מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים וְלֹא מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. אָמַר לוֹ רבן גמליאל, לָמָּה אינו גובה מנכסים בני חורין. אָמַר לוֹ בן ננס, הֲרֵי זה דומה למלוה הַחוֹנֵק אֶת אֶחָד – הלוה בַּשּׁוּק, וּמְצָאוֹ חֲבֵרוֹ, וְאָמַר לוֹ למלוה הַנַּח לוֹ וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ, והניח לו, פָּטוּר אותו אדם מלשלם למלוה, שֶׁהרי לֹּא עַל אֱמוּנָתוֹ הִלְוָהוּ – לא הלוה לו מחמת שהאמין לו שישלם, שהרי רק עתה, לאחר שלא פרע אמר לו שיניח לו והוא ישלם, והוא הדין בערב החתום לאחר העדים, שכיון שכבר נעשתה ההלוואה וחתמו העדים קודם לכן, הרי זו ראיה שלא הלוה לו מחמת שסמך על הערב, ובאופן כזה אין הערב חייב לשלם דבר. וְאֵיזֶה הוּא עָרֵב שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ, כגון שאָמַר לוֹ הערב למלוה קודם ההלואה, הַלְוֵהוּ וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ את דמי החוב, באופן זה חַיָּב, שֶׁכֵּן עַל אֱמוּנָתוֹ הִלְוָהוּ.
אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, הָרוֹצֶה לְהַחְכִּים, יַעֲסוֹק בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, שֶׁאֵין לְךָ מִקְצוֹעַ [-פינה] בַּתּוֹרָה גָּדוֹל מֵהֶן, שֶׁהֵן כְּמַעְיָן נּוֹבֵעַ, שנתנה התורה רשות בדיני ממונות לאדם לפסוק לפי סברתו, לשקול ולדקדק בדברים לפי עיונו, וְהָרוֹצֶה לַעֲסוֹק בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, יְשַׁמֵּשׁ אֶת בֶּן נַנָּס.
גמרא
שנינו במשנה, 'הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ בִּשְׁטָר, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים וְכוּ' על ידי עדים, גובה מנכסים בני חורין'. הגמרא מבארת עתה את טעם החילוק בין מלוה בשטר לבין מלוה בעל פה: אָמַר עוּלָא, דְּבַר תּוֹרָה – מעיקר דין התורה, אֶחָד [-בין] מִלְוֶה עַל פֶּה, וְאֶחָד מִלְוֶה בִּשְׁטָר, גּוֹבֶה את חובו אפילו מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים שביד הלקוחות, אם אין ללוה עצמו נכסים לפרוע מהם את חובו, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון דשִׁעְבּוּדָא דְּאוֹרַיְתָא – מהתורה משועבדים כל נכסיו של הלוה למלוה, ואף אם מכרם לאחרים נשאר עליהם שעבודו של המלוה, והיה ראוי שיגבה את חובו מנכסים אלו אפילו כשהם ביד הלקוחות, וּמַה טַּעַם אָמְרוּ חכמים שמִלְוֶה עַל פֶּה אֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַלָּקוֹחוֹת, מִשּׁוּם פְּסֵידָא דְלָקוֹחוֹת – מחמת הפסדם של הלקוחות, שיוציא מהם המלוה את הנכסים שקנו מהלוה, ויפסידו את הדמים ששילמו לו. תמהה הגמרא, אִי הָכֵי – אם כך, שאנו חוששים להפסדם של הלקוחות, מִלְוֶה בִּשְׁטָר נַמֵּי – גם אם היתה ההלואה בשטר ראוי שלא יגבה המלוה את חובו מהלקוחות, כדי שלא יפסידו. מתרצת הגמרא, הָתָם – שם, לגבי הלואה בשטר, כיון שיש קול ופרסום להלואה הנעשית בשטר, בודאי ידעו מכך הלקוחות ואִינְהוּ אַפְסִידוּ אַנַּפְשַׁיְיהוּ – הם הפסידו לעצמם בכך שקנו קרקעות מלוה שנכסיו משועבדים למלוה שלו.
פוסק הרי"ף, וְקַיְימָא לָן הָכֵי – וכך מקובל בידינו להלכה, ששעבודא דאורייתא, וחכמים הם שתקנו שמלוה בעל פה לא תגבה מלקוחות, והטעם לכך, דְּהָא [-שהרי] רַב פָּפָּא, דְּהוּא בַּתְרָא – שהוא אמורא מאוחר, פָּסַק הִלְכְתָא הָכֵין – פסק כך את ההלכה בְּפֶרֶק הָאִשָּׁה נִקְנֵית (קדושין יג:), דְּאָמַר רַב פָּפָּא, הִלְכְתָא – כך היא ההלכה, מִלְוֶה עַל פֶּה גּוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁין, כיון דשִׁעְבּוּדָא דְּאוֹרָיְיתָא – שעבודו של הלוה למלוה הוא מהתורה, וממילא אף נכסיו משתעבדים לו, וגם לאחר מותו נשארים הנכסים משועבדים לו ויכול לגבותם מהיורשים, וְאֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַלָּקוֹחוֹת, כיון דְּלֵית לֵיהּ קָלָא – אין קול ופרסום להלואה בעל פה, ויתכן שלא ידעו הלקוחות שהקרקעות שהם קונים משועבדות למלוה, ואם יגבו מהם אותם, יפסידו את הממון ששילמו עליהם, ולכן תקנו חכמים שאין הלואות בעל פה נגבות מלקוחות.
