פרק כ א לֵ֣ץ הַ֭יַּיִן הֹמֶ֣ה שֵׁכָ֑ר וְכָל־שֹׁ֥גֶה בּ֗֝וֹ לֹ֣א יֶחְכָּֽם׃ ב נַ֣הַם כַּ֭כְּפִיר אֵ֣ימַת מֶ֑לֶךְ מִ֝תְעַבְּר֗וֹ חוֹטֵ֥א נַפְשֽׁוֹ׃
֍ ֍ ֍
פרק כ (א) תואר 'לץ' הוא למי שמתלוצץ מחוקי החכמה, מאחר ואינם מושגים בשכל האדם, אלא צריכים לקבלם באמונה וביראת ה', וכמו כן לֵץ הַיַּיִן – הליצנות הבאה מכח שתיית היין מבטלת בלב האדם את חוקי החכמה הידועים לו, כי כאשר היין מושל על הלב הרי הוא מסיר אותו מדרך החכמה אל התאוות, וגרוע מכך הוא כאשר האדם הֹמֶה שֵׁכָר – השיכר שבו הומה כהמיית בעלי החיים, ללא דעת כלל [ו'שיכר' הוא יין ישן המשכר ביותר], כי הלץ יתלוצץ על חוקי החכמה שאינם מובנים לו, אך לא יתלוצץ מהדברים המובנים בדעת, ואילו על ידי המיית השיכר תתבטל מהאדם גם הדעת, ולא יבחין כלל בין טוב לרע, אלא הכל שוה בעיניו, וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם, כי אפילו מי שקנה את חוקי החכמה, כאשר ישתה יין ושיכר יסור ליבו מדרך החכמה אל ההוללות.
(ב) נאמר לעיל (פרק י"ט פסוק י"ב) "נַהַם כַּכְּפִיר זַעַף מֶלֶךְ", כי כאשר המלך כועס יש להתרחק ממנו כפי שמתרחקים מאריה הנוהם מתוך רעב, וכאן מוסיף כי אפילו כאשר המלך אינו כועס, מכל מקום נַהַם כַּכְּפִיר אֵימַת מֶלֶךְ – צריכה להיות אימת המלך על סובביו, ביראת הרוממות וְהַגְּדוּלָה, כפי שמתייראים מנהמת האריה הרעב, ויראה זו מחייבת שלא יקל ראשו ליד המלך וכיוצא בזה, מִתְעַבְּרוֹ – ומי שמכעיס את המלך בכך שהוא עובר את גבול ההנהגה הראויה ליד המלך [ו'מתעברו' משמש גם כלשון עֶבְרָה וכעס, וגם מלשון מעבר, שעובר את הגבול הראוי], הרי הוא חוֹטֵא נַפְשׁוֹ, ומתחייב מיתה למלכות.
