ג עֲ֭שֹׂה צְדָקָ֣ה וּמִשְׁפָּ֑ט נִבְחָ֖ר לַֽיהוָ֣ה מִזָּֽבַח׃ ד רוּם־עֵ֭ינַיִם וּרְחַב־לֵ֑ב נִ֖ר רְשָׁעִ֣ים חַטָּֽאת׃
֍ ֍ ֍
(ג) עֲשֹׂה צְדָקָה בענינים שבין אדם למקום, וּמִשְׁפָּט בענינים שבין אדם לחבירו, נִבְחָר ורצוי לַה' יותר מִזָּבַח, כי הקרבת הקרבנות אינה תכלית בפני עצמה, אלא היא אמצעי שעל ידו מראה האדם את הכנעתו לה', וכאילו אומר שהיה מוכן אפילו להקריב גם את עצמו ולמסור את נפשו, ומוכן כל זמן שהוא חי לקיים את מצוות ה' שבין אדם למקום ושבין אדם לחבירו, ואם כן עשיית המצוות זו התכלית, הרצויה יותר מהקרבנות, שהן רק האמצעי.
(ד) הרשעים זורעים את החטאים על לבבם, במחשבותיהם הרעות ורצונם לעשות רעה, אמנם עדיין יתכן שלא יגיעו הדברים לידי מעשה, כמו שהזורע ואינו חורש להסיר את הקוצים אין תבואתו צומחת, וכך יתכן שהרשע יִמָנַע בסוף מלעבור את העבירות, מחמת יראת ה', או מחמת שיבין שאין המעשה נאה מצד ההנהגה הראויה, אך רוּם עֵינַיִם – הגאוה בשכל העיוני, הגורמת לרשעים לחשוב שהם מבינים ויודעים הכל, גם בדברים שאין להם השגה בהם, ומתוך כך באים לידי כפירה ומינות, וּרְחַב לֵב – מה שליבם מתאווה בלי גבול לעניני העולם הזה, הרי זה נִר רְשָׁעִים – זו החרישה של הרשעים, הגורמת לחַטָּאת, כי זרעי החטאת שנזרעו על לבבם יצמחו למעשי חטא, ולא יהיה מה שיעכבם.
