משנה ב: הָאוֹמֵר לְעַבְדּוֹ, צֵא וּשְׁחוֹט עָלַי אֶת הַפֶּסַח, שָׁחַט גְּדִי, יֹאכַל. שָׁחַט טָלֶה, יֹאכַל. שָׁחַט גְּדִי וְטָלֶה, יֹאכַל מִן הָרִאשׁוֹן. שָׁכַח מָה אָמַר לוֹ רַבּוֹ, כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, יִשְׁחוֹט טָלֶה וּגְדִי וְיֹאמַר, אִם גְּדִי אָמַר לִי רַבִּי, גְּדִי שֶׁלוֹ וְטָלֶה שֶׁלִי. וְאִם טָלֶה אָמַר לִי רַבִּי הַטָלֶה שֶׁלּוֹ וּגְדִי שֶׁלִּי. שָׁכַח רַבּוֹ מָה אָמַר לוֹ, שְׁנֵיהֶם יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי:
אדם הָאוֹמֵר לְעַבְדּוֹ, צֵא וּשְׁחוֹט עָלַי [-עבורי] אֶת קרבן הַפֶּסַח, ולא פירש לו אם ישחט גדי או טלה, הרי זה סימן שסמך על שקול דעתו של העבד, ולכן, אם שָׁחַט העבד גְּדִי, יֹאכַל ממנו האדון. ואם שָׁחַט טָלֶה, יֹאכַל. מלך שאמר לעבדו לשחוט עבורו את הפסח, ושָׁחַט גם גְּדִי וְגם טָלֶה, כיון שאין המלך מקפיד מה יכינו לו, דעתו על איזה מהם שיביא העבד, ולכן יֹאכַל מִן הָרִאשׁוֹן. אבל סתם אדם שמקפיד על כך, אינו אוכל לא מן הראשון ולא מן השני, כיון שיתכן שבשעת הקרבת הפסח לא היתה דעתו על קרבן זה [ורק ברישא, ששחט רק מין אחד, אנו אומרים שסמך על העבד והתרצה במה שישחט עבורו, אבל כששחט שתים לא שייך לומר כן]. אם שָׁכַח העבד מָה אָמַר לוֹ רַבּוֹ, כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, יִשְׁחוֹט גם טָלֶה וְגם גְדִי, אחד עבורו ואחד עבור רבו, ויעשה תנאי וְיֹאמַר כך, אִם 'גְּדִי' אָמַר לִי רַבִּי, לשחוט עבורו, יהיה הגְּדִי שֶׁלוֹ וְאילו הטָלֶה יהיה שֶׁלִי. וְאִם 'טָלֶה' אָמַר לִי רַבִּי, הרי הַטָלֶה שֶׁלּוֹ וּגְדִי שֶׁלִּי. ואחר כך ישאל את רבו מה אמר לו, ולפי זה יידעו איזה קרבן של רבו ואיזה שלו. אך אם עשה כן, ושָׁכַח גם רַבּוֹ בעצמו מָה אָמַר לוֹ, נמצא שאינם יודעים למי שייך כל אחד מהקרבנות, ואינם יכולים לאכול מהם, שְׁנֵיהֶם – הגדי והטלה, יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, וּשניהם, האדון והעבד, פְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי, כיון שהקרבנות עצמם הוקרבו כדין, ונזרק דמם כדין, וּבַשָּׁמַיִם יודעים איזה קרבן היה של האדון ואיזה של העבד, ואף שלא יכלו לאכול את בשרו, אין זה מבטל את הקרבן.
