קנאה היא מדה רעה מאד, כמאמר התנא במסכת אבות 'הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם'. והנה יצר לב האדם רע וחושק להיות יחיד בדורו, בחכמה ומעשים בעושר וכבוד, ומתוך כך מצטער כשיש אחר כמוהו או גדול וטוב ממנו, ומקנא לו ומבקש רעתו ומספר בגנותו. וגדולה שנאה שהיא מחמת קנאה, אש אוכלה היא לאין מרפא. ומי שיש בו מדה רעה זו, כל ימיו מכאובים, ואוכל לחם העצבים, ואין לו רעים אהובים, ומרבה מריבות, והוא שמח לאיד ורוצה בתקלת חברו, ושיכשלו חבריו בדבר הלכה ושיקצרו בעבודת השם יתברך שמו, וכהנה רעות רבות ועברות שנגררות מן הקנאה.
ומי יוכל לספר גודל רעת הקנאה, מי האיש החפץ חיים – יברח ממנה ויהא גיבור הכובש את יצרו, על ידי שיעמיק במחשבות טהורות, שיאמין באמונה שלמה שאין אדם נוגע במה שמוכן לחברו, ואפילו אם היה הוא יחיד בעולם לא יעדיף להרויח יותר ממה שנגזר עליו. ואם יתווספו סוחרים כמותו לאלפים ולרבבות, לא יחסר ממה שקצוב לו. ויתרצה במה שהוא רצון הבורא, הצור תמים פעלו, ולכל אחד נותן הבורא את מה שטוב עבורו.
