ו) בהמת קדשי הקדשים שנפל בה מום, ואינה ראויה להקרבה על גבי המזבח, הואיל והיא עומדת לפדיון, הרי הוא כקדשי בדק הבית, שהיא קדושת דמים, ולכן אם נתנה לחבירו, וחבירו לחבירו, הראשון בלבד מעל, כיון שלאחר נתינתו יצאה הבהמה לחולין, ואין מועלים בה.
ז) אמרו חכמים שהנוטל אבן או קורה של הקדש ונתנה לחבירו, שניהם מעלו. ואם נתנה לזה הגזבר שהיתה תחת ידו, הוא – המקבל ומשתמש בה, מעל, והגזבר לא מעל, כיון שהממון של הקדש נמסר לשמירתו, וכשמעבירו ממקום למקום, או אפילו נותנו לאחר, אינו נחשב כמי שהוציאו מרשות הקדש, ולכן לא מעל. ויראה לי, שאין אלו הדברים אמורים, ששניהם מועלים, אלא במועל בזדון, שהרי לא נתחלל הקדש.
הנוטל פרוטה של הקדש על דעת [-מחמת שחשב בטעות] שהיא שלו, לא מעל, עד שיוציא אותה בחפציו – עד שיקנה בה דבר לצורך עצמו, או עד שיתן אותה במתנה. נתנה לחבירו, הוא מעל, כיון שהוציאה מרשות הקדש בנתינה זו, וחבירו לא מעל, שאין מועל אחר מועל בשאר הקדשות, כמו שביארנו, וכל כיוצא בזה.
