ד) ואין מועל אחר מועל במוקדשים – בקרבנות העומדים להיקרב על גבי המזבח, אלא בבהמה וכלי תשמיש בלבד. כיצד, בקע בקורדום של הקדש ונהנה בפרוטה, ופגם, ובא חבירו ובקע בו ונהנה ופגם, כולם מעלו. נטל הקורדום ונתנו לחבירו, הוא מעל, אבל חבירו לא מעל. שתה בכוס של זהב ונהנה בפרוטה, ובא חבירו ושתה ונהנה, ובא חבירו ושתה ונהנה, כולם מעלו. נטל הכוס ונתנו לחבירו מתנה, או מכרו, הוא מעל וחבירו לא מעל. רכב על גבי החמור ונהנה בפרוטה ופגם, ובא חבירו ורכב עליו ונהנה ופגם, ובא חבירו ורכב עליו ונהנה ופגם, כולם מעלו. נתן החמור לחבירו מתנה, או מכרו, או השכירו, הוא מעל וחבירו לא מעל. וכן המשאיל קרדום של הקדש, הוא מעל לפי טובת הנאה שבו – כפי ערך ההנאה שיש לו מכך שחבירו יכיר לו טובה על השאלה זו, וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה, כיון ששווי הנאה זו כבר יצא לחולין על ידי מעילתו של הראשון. והוא הדין לבהמה.
ה) אבל בהמת קדשי מזבח אינה כן, אלא יש בה מועל אחר מועל עד כמה פעמים. כיצד, תלש צמר מן החטאת, ובא חבירו ותלש גם הוא, ובא חבירו ותלש, כולן מעלו. וכן אם נתנה לחבירו, וחבירו לחבירו, כלן מעלו, שהרי אין הקרבן יוצא לחולין במעשיו של הראשון, וכיון שנשאר בקדושתו, כל הנהנה ממנו מועל. ויראה לי שדין המנחות והעופות והנסכים וכלי שרת כדין הבהמה, שכולן קדושת הגוף הן, ולא רק קדושת דמים.
