טו שִׂמְחָ֣ה לַ֭צַּדִּיק עֲשׂ֣וֹת מִשְׁפָּ֑ט וּ֝מְחִתָּ֗ה לְפֹ֣עֲלֵי אָֽוֶן׃ טז אָדָ֗ם תּ֭וֹעֶה מִדֶּ֣רֶךְ הַשְׂכֵּ֑ל בִּקְהַ֖ל רְפָאִ֣ים יָנֽוּחַ׃
֍ ֍ ֍
(טו) שִׂמְחָה לַצַּדִּיק עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט – כאשר נעשה משפט, בין אם זהו משפט שמיימי מאת ה', ובין אם זהו משפט ארצי על ידי השופטים, יש בכך שמחה לצדיק, המתנהג כפי חוקי הצדק, כי הוא יודע שיזכה במשפט העליון של ה', וגם רוצה הוא בעשיית המשפט בארץ, וּמְחִתָּה – אבל משפט זה הוא שבר ומכשול לְפֹעֲלֵי אָוֶן העושקים וחומסים בכח זרועם, כי ה' במשפטו ישיב להם כגמולם הרע, וגם שופטי הארץ יענישו אותם.
(טז) אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל של האמונה האמיתית, וכופר בהשגחה או בשכר ובעונש [כי לשון 'הַשְׂכֵּל' מורה על הכח שיש באדם להשיג ענינים רוחניים שאינם מושגים בחושים ואינם ידועים על ידי היקשים ומופתי הדעת], בִּקְהַל רְפָאִים [-מתים] יָנוּחַ, כי יִדָחֵה מחיי העולם הבא, וירד לגיהנם.
