לד עֵ֛ת נִשְׁבֶּ֥רֶת מִיַּמִּ֖ים בְּמַֽעֲמַקֵּי־מָ֑יִם מַֽעֲרָבֵ֥ךְ וְכָל־קְהָלֵ֖ךְ בְּתוֹכֵ֥ךְ נָפָֽלוּ׃ לה כֹּ֚ל יֹֽשְׁבֵ֣י הָֽאִיִּ֔ים שָֽׁמְמ֖וּ עָלָ֑יִךְ וּמַלְכֵיהֶם֙ שָׂ֣עֲרוּ שַׂ֔עַר רָֽעֲמ֖וּ פָּנִֽים׃ לו סֹֽחֲרִים֙ בָּ֣עַמִּ֔ים שָֽׁרְק֖וּ עָלָ֑יִךְ בַּלָּה֣וֹת הָיִ֔ית וְאֵינֵ֖ךְ עַד־עוֹלָֽם׃
֍ ֍ ֍
(לד) ומבאר עתה את סיום דבריו, מי כצור בעת נפילתה, כי כשם שהצלחתה הגדולה היתה על ידי הים, כמו כן עֵת נִשְׁבֶּרֶת מִיַּמִּים – כאשר נשברת ונפלת היה הדבר על ידי מי הים ששטפו את כל ארצך [ולשון 'נשברת' היא כיון שבמשל המשיל אותה לאניה גדולה], בְּמַעֲמַקֵּי מָיִם מַעֲרָבֵךְ – כל הערבונות נפלו למעמקי מים, וְכָל קְהָלֵךְ בְּתוֹכֵךְ נָפָלוּ, כי האנשים עם העושר הרב שלהם נפלו לתהום הים.
(לה) ולעומת מה שהיה בתחילתך, שעמים רבים שבעו ממך, הרי עתה כֹּל יֹשְׁבֵי הָאִיִּים שָׁמְמוּ עָלָיִךְ – יושבי האיים תמהו ונחרדו על מפלתך. ולעומת זאת שבתחילה העשרת את כל המלכים, עתה וּמַלְכֵיהֶם שָׂעֲרוּ שַׂעַר – נעשתה לכל המלכים סערת לב פנימית, רָעֲמוּ פָּנִים – הראו פנים של זעם וכעס, כי פחדו שגם עליהם תבוא רעה כזו.
(לו) וגם סֹחֲרִים בָּעַמִּים, היושבים ביבשה, שָׁרְקוּ עָלָיִךְ דרך צער, כי אבד להם המסחר שהיו סוחרים איתך, בַּלָּהוֹת הָיִית – כמו שדים הקיימים רק בדמיון, כך היית עתה בעיני כולם, כי חלפת ונעלמת מן העולם כאילו לא היית אלא דמיון, וְאֵינֵךְ קיימת עוד עַד עוֹלָם.
