כד זֵ֣ד יָ֭הִיר לֵ֣ץ שְׁמ֑וֹ ע֝וֹשֶׂ֗ה בְּעֶבְרַ֥ת זָדֽוֹן׃ כה תַּֽאֲוַ֣ת עָצֵ֣ל תְּמִיתֶ֑נּוּ כִּֽי־מֵאֲנ֖וּ יָדָ֣יו לַֽעֲשֽׂוֹת׃
֍ ֍ ֍
(כד) ה'זד' הוא החולק בזדון על חוקי החכמה, ומתווכח על כללי החכמה והאמונה, מכחיש את ההשגחה והשכר והעונש, ועושה עבירות ביד רמה, אמנם כיון שויכוחו הוא על ידי טענות וסברות, אם יוכיחו לו שהוא טועה, ישתוק, אבל כאשר הוא זֵד יָהִיר – גאה, אינו מתבונן כלל במה שמוכיחים ומסבירים לו, אלא מתלוצץ מחוקי החכמה והאמונה, ולכן לֵץ שְׁמוֹ, ואז הוא עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן – עובר את הגבול בעשיית עבירות במזיד, כי הוא עושה מעשים רעים שאינו צריך להם כלל, והם נגד הטבע האנושי.
(כה) המתעצל מלעשות מלאכה ולהחיות את נפשו, אין זה מחמת שאין לו תאוה לעניני העולם הזה, אלא להיפך, תאותו גדולה יותר, עד אשר תַּאֲוַת עָצֵל תְּמִיתֶנּוּ, כִּי מֵאֲנוּ יָדָיו לַעֲשׂוֹת מלאכה להחיות נפשו, כי לרוב עצלותו אין לו שליטה על ידיו להכריחם לעשות מלאכה.
