פרשת אחרי מות
"איש איש… אשר ישחט מחוץ למחנה…" (ויקרא יז ג)
מצוות לא תעשה, שלא לזבוח קדשים מחוץ לעזרה, שנאמר 'איש איש… אשר ישחט שור או כשב או עז וגו' ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו' דם שפך ונכרת'.
משרשי המצוה, לפי שהקדוש ברוך הוא קבע מקום לישראל להביא שם קרבנותיהם, ולהכין שם לבבם אליו, ומתוך קביעות המקום והגדלתו ויראתו אל לב בני אדם, נפשם מתפעלת שם לטוב, והלבבות מתרככים ונכנעים לקבל שם מלכות שמים שלמה, על כן מנענו השם יתברך מעשות מעשה הקרבנות במקום אחר, אלא רק במקום ההוא, כדי שתהא כפרה שלימה לנו.
וכתבה התורה שהשוחט קרבן שלא בעזרה 'דם יחשב לאיש ההוא, דם שפך', כי ה' לא התיר לבני אדם בשר בעלי חיים רק לכפרה או לצרכי בני אדם, כגון מזון או רפואה או כל דבר שיש בו שום צורך בני אדם, אבל להמיתם מבלי שום תועלת כלל יש בדבר השחתה, ונקרא שופך דם [ואף על פי שאינו כשפיכות דם האדם, למעלת האדם ופחיתות הבהמה, מכל מקום שפיכות דם יקרא], ולכן השוחט את הבהמה במקום שלא נצטווה לשחטה, אין באותה שחיטה תועלת כלל, אבל יש בדבר נזק שעבר על מצות בוראו, ולכן ענשו הכתוב בכרת.
ונוהג איסור זביחה בחוץ בכל מקום ובכל זמן, שאפילו בזמן הזה, השוחט בהמה לשם קדשים, חייב כרת.
