(ה) וַיֹּ֨אמֶר֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ וַיֹּ֖אמֶר לְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֑ה מִ֣י ה֥וּא זֶה֙ וְאֵֽי־זֶ֣ה ה֔וּא אֲשֶׁר־מְלָא֥וֹ לִבּ֖וֹ לַֽעֲשׂ֥וֹת כֵּֽן׃ (ו) וַתֹּ֣אמֶר אֶסְתֵּ֔ר אִ֚ישׁ צַ֣ר וְאוֹיֵ֔ב הָמָ֥ן הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה וְהָמָ֣ן נִבְעַ֔ת מִלִּפְנֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ וְהַמַּלְכָּֽה׃ (ז) וְהַמֶּ֜לֶךְ קָ֤ם בַּֽחֲמָתוֹ֙ מִמִּשְׁתֵּ֣ה הַיַּ֔יִן אֶל־גִּנַּ֖ת הַבִּיתָ֑ן וְהָמָ֣ן עָמַ֗ד לְבַקֵּ֤שׁ עַל־נַפְשׁוֹ֙ מֵֽאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה כִּ֣י רָאָ֔ה כִּֽי־כָלְתָ֥ה אֵלָ֛יו הָֽרָעָ֖ה מֵאֵ֥ת הַמֶּֽלֶךְ׃ (ח) וְהַמֶּ֡לֶךְ שָׁב֩ מִגִּנַּ֨ת הַבִּיתָ֜ן אֶל־בֵּ֣ית ׀ מִשְׁתֵּ֣ה הַיַּ֗יִן וְהָמָן֙ נֹפֵ֗ל עַל־הַמִּטָּה֙ אֲשֶׁ֣ר אֶסְתֵּ֣ר עָלֶ֔יהָ וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ הֲ֠גַם לִכְבּ֧וֹשׁ אֶת־הַמַּלְכָּ֛ה עִמִּ֖י בַּבָּ֑יִת הַדָּבָ֗ר יָצָא֙ מִפִּ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּפְנֵ֥י הָמָ֖ן חָפֽוּ׃ (ט) וַיֹּ֣אמֶר חַ֠רְבוֹנָה אֶחָ֨ד מִן־הַסָּֽרִיסִ֜ים לִפְנֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ גַּ֣ם הִנֵּֽה־הָעֵ֣ץ אֲשֶׁר־עָשָׂ֪ה הָמָ֟ן לְֽמָרְדֳּכַ֞י אֲשֶׁ֧ר דִּבֶּר־ט֣וֹב עַל־הַמֶּ֗לֶךְ עֹמֵד֙ בְּבֵ֣ית הָמָ֔ן גָּבֹ֖הַּ חֲמִשִּׁ֣ים אַמָּ֑ה וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ תְּלֻ֥הוּ עָלָֽיו׃ (י) וַיִּתְלוּ֙ אֶת־הָמָ֔ן עַל־הָעֵ֖ץ אֲשֶׁר־הֵכִ֣ין לְמָרְדֳּכָ֑י וַֽחֲמַ֥ת הַמֶּ֖לֶךְ שָׁכָֽכָה׃
֍ ֍ ֍
(ה) כיון שהמלך באמת לא ידע עד עכשיו את כל רמאותו של המן וגזירתו על היהודים, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ – שאל תחילה את כל הנמצאים שם, והמן בכללם, ואחרי שלא השיבו לו דבר וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, ושאלותיו היו מִי הוּא זֶה שעשה את הנבלה הזו, וְאֵי זֶה הוּא – ומה הטעם שעורר אותו לעשות כן, אֲשֶׁר [מחמת אותו טעם] מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן.
(ו) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר, אִישׁ צַר במעשיו וְאוֹיֵב במחשבותיו הָמָן הָרָע הַזֶּה, ובכך השיבה על שתי השאלות, כי האיש הוא המן, והסיבה שעוררה אותו לכך היא היותו איש צר ואויב לעם ישראל. וְהָמָן נִבְעַת מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה בהיותם יחד, כי אם היה לפני המלך לבדו, היה יכול לתרץ שבאמת כל מה שאמר על היהודים אמת, אבל בזה היה מגדיל את כעסה של אסתר עליו, ולפני אסתר לבדה היה המן יכול לתרץ שלא ידע שהיא מהעם היהודי, וכעת יבטל את הגזירה, אבל בזה היה מגדיל את כעס המלך, שהיה מראה שאינו עושה את מעשיו מצד האמת, כי אם כן איך יחפה עליהם מפני אימת המלכה. וכיון שהיה לפני המלך והמלכה יחד לא ידע המן מה לומר, ונבעת מפניהם.
(ז) וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל גִּנַּת הַבִּיתָן, וראה בכך המן שעת הכושר לבקש מהמלכה רחמים שלא בפני המלך, וְהָמָן עָמַד לְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, כִּי רָאָה כִּי כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה מֵאֵת הַמֶּלֶךְ, ורצה לומר לה שלא ידע שהיא מהעם היהודי, וכעת ישתדל לדבר טוב על היהודים בפני המלך.
(ח) וְהַמֶּלֶךְ שָׁב מִגִּנַּת הַבִּיתָן אֶל בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן, וְהָמָן נֹפֵל עַל הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ, כיון שרצה להתחנן אליה ולבקש על נפשו, אבל כיון שכבר היתה דעתו של המלך שהמן רוצה להרוג את אסתר יחד עם כל היהודים, דימה בנפשו שהמן מנסה להרוג את אסתר בביתו, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת, כלומר, גם אם מכרת את כל עמה להריגה, וכי גם המלכה בכלל מכירה זו, ועוד, הרי גם מי שהתחייב מיתה באמת, בבורחו אל בית המלך אין הורגים אותו, וכל שכן שאין להרוג את המלכה עימי בבית. הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶךְ, וּפְנֵי הָמָן חָפוּ – כוסו, כי היתה דרכם לכסות את פניו של מי שהמלך כועס עליו, כדי שתשכך חמת המלך.
(ט) וַיֹּאמֶר חַרְבוֹנָה, אֶחָד מִן הַסָּרִיסִים שהלך להביא את המן מביתו, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, הנה יש עוד ראיה ברורה שהמן מבקש רק את רעת המלך, כי גַּם הִנֵּה הָעֵץ אֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי, שלא מצא בו המן שום דבר רע אלא זאת אֲשֶׁר דִּבֶּר טוֹב עַל הַמֶּלֶךְ, וזה היה בעיני המן דבר רע, שהציל מרדכי את המלך ממוות, כי גם המן היה בקושרים על המלך יחד עם בגתן ותרש, הרי עץ זה עֹמֵד בְּבֵית הָמָן גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה, וזו חרפה גדולה למלך, שהאיש שעשה לו טובה מזומן להיתלות על עץ גבוה, גלוי לעיני הכל, והרי זו מרידה במלכות שאין למעלה ממנה. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, תְּלֻהוּ עָלָיו, כדין המורד במלכות.
(י) וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי, וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה.
