פרק ב, משנה א: הֲרֵינִי נָזִיר מִן הַגְּרוֹגְּרוֹת וּמִן הַדְּבֵלָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים נָזִיר, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אֵינוֹ נָזִיר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אַף כְּשֶׁאָמְרוּ בֵית שַׁמַּאי, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְּאוֹמֵר הֲרֵי הֵן עָלַי קָרְבָּן:
פרק ב, משנה א: האומר הֲרֵינִי נָזִיר מִן הַגְּרוֹגְּרוֹת [-תאנים מיובשות] וּמִן הַדְּבֵלָה, והרי לפי האמת אין נזירות שייכת אלא בענבים והיוצא מהן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הרי זה נָזִיר, כיון שהם סוברים שאין אדם מוציא את דבריו לבטלה, ובלשון 'הריני נזיר' התכוון לקבל על עצמו נזירות ממש, ומה שהוסיף אחר כך 'מן הגרוגרות ומן הדבילה' היינו כיון שרצה לחזור בו, אך סוברים בית שמאי שאפילו בתוך כדי דיבור אין אדם יכול לחזור בו מקבלת נזירות. וּבֵית הִלֵּל חולקים ואוֹמְרִים, אֵינוֹ נָזִיר, כיון שלא נדר נזירות זו כדרך הנודרים. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אַף כְּשֶׁאָמְרוּ בֵית שַׁמַּאי שהועילו דבריו, אין כוונתם שחלה נזירותו, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְּאוֹמֵר שהיתה כוונתו לומר הֲרֵי הֵן אסורות עָלַי כקָרְבָּן, ובאופן זה סוברים בית שמאי שחלים דבריו, ונאסר באכילת גרוגרות ודבילה, ואילו בית הלל סוברים שאין דבריו חלים, כיון שאמר לשון נזירות ולא לשון נדר, ואין נזירות שייכת בגרוגרות.
