פרשת קדושים
"איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט ג)
מצוות עשה לירא מהאב והאם, כלומר, שיתנהג האדם עם אמו ואביו הנהגה שאדם נוהג עם מי שירא ממנו, שנאמר 'איש אמו ואביו תיראו'. ופירשו חז"ל, איזהו מורא? לא ישב במקומו, ולא ידבר במקומו, ולא סותר את דבריו.
משרשי המצוה, שראוי לו לאדם שיכיר טובה למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מדה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלקים ואנשים. ושיתן אל לבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, גם יגעו בו אביו ואמו כמה יגיעות בקטנותו, ולכן באמת ראוי לו לנהוג עמם ביראה. וכשיקבע זאת המידה בנפשו יעלה ממנה להכיר טובת הא-ל ברוך הוא, שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לאויר העולם וסיפק צרכיו כל ימיו, והעמידו על מתכונתו ושלמות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת, שאלולא הנפש שחננו הא-ל, יהיה כבהמה ללא הבנה, ויעריך במחשבתו כמה וכמה ראוי להזהר בעבודת ה' ברוך הוא.
מדיני המצוה, מה שאמרו חז"ל, עד היכן מורא אב ואם? שאפילו הכוהו וירקו בפניו, לא יכלים אותם, ואף על פי כן ציוו חכמים שלא יכה אדם את בנו הגדול, לפי שיש בדבר משום 'לפני עור לא תתן מכשול', שמא יבא בנו לבזותו מחמת כן.
ואמרו חז"ל בחומר מצוה זו, שאפילו נטרפה דעת האב והאם, ישתדל הבן לנהוג עמהם דרך כבוד לפי דעתם, אבל אם נשתטו ביותר עד שאינו יכול לטפל בהם, יכול להניחם ויצוה אחרים עליהם להנהיגם כראוי, אם יש לו.
והורונו חז"ל שאם יצוה האב את בנו לעבור על דברי תורה, ואפילו על מצוה דרבנן, לא ישמע לו.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, באנשים ובנשים. והעובר עליה והקל ביראתם, בטל עשה זה, אלא אם כן עשה מדעת האב ובמחילתו, שהאב שמחל על כבודו, כבודו מחול.
