משנה ו: הֲרֵינִי נָזִיר מִכָּאן עַד מָקוֹם פְּלוֹנִי, אוֹמְדִין כַּמָּה יָמִים מִכָּאן עַד מָקוֹם פְּלוֹנִי, אִם פָּחוּת מִשְּׁלשִׁים יוֹם, נָזִיר שְׁלשִׁים יוֹם, וְאִם לָאו, נָזִיר כְּמִנְיַן הַיָּמִים:
משנה ו: אדם האומר 'הֲרֵינִי נָזִיר מִכָּאן עַד מָקוֹם פְּלוֹנִי', אוֹמְדִין [משערים] כַּמָּה יָמִים של הליכה יש מִכָּאן [-ממקום עמידתו של אותו אדם בשעת הנדר] ועַד מָקוֹם פְּלוֹנִי, אִם שיעור זה הוא פָּחוֹת מִשְּׁלשִׁים יוֹם, הרי זה נָזִיר שְׁלשִׁים יוֹם, לפי שאין נזירות פחותה משלשים יום. וְאִם לָאו – אם ימי ההליכה עד אותו מקום מרובים יותר משלשים יום, הרי זה נָזִיר כְּמִנְיַן אותם הַיָּמִים. ודין זה הוא באופן שבשעת קבלת הנזירות כבר התחיל ללכת בדרך המוליכה לאותו מקום פלוני, שאז מסתבר שמפני סכנות הדרך קיבל על עצמו נזירות כמנין הימים שיש עד אותו מקום, אך אם לא התחיל ללכת בדרך כלל, אנו אומרים שהתכוון לנזירות אחת גדולה, והרי הוא כמי שאמר 'הרי נזיר מכאן ועד סוף העולם', שהתבאר לעיל (מ"ג) שאינו נזיר אלא שלשים יום.
