יג אָמַ֣ר עָ֭צֵל אֲרִ֣י בַח֑וּץ בְּת֥וֹךְ רְ֝חֹב֗וֹת אֵֽרָצֵֽחַ׃ יד שׁוּחָ֣ה עֲ֭מֻקָּה פִּ֣י זָר֑וֹת זְע֥וּם יְ֝הוָ֗ה יִפָּל־שָֽׁם׃
֍ ֍ ֍
(יג) מתאר עתה את גנות העצל, שעצלותו גורמת לו לפחד מדברים שלא יִתָּכְנוּ, כדי לסייע לעצלותו, אָמַר עָצֵל, אֲרִי בַחוּץ – מאחורי הבתים, במקומות שאין בני אדם רבים מצויים שם. בְּתוֹךְ רְחֹבוֹת, שבהם יש בני אדם רבים, וגם לפי דמיונו של העצל לא יתכן שיהיו שם אריות, אֵרָצֵחַ על ידי שודדים המצויים שם [אמנם באמת אין החיות הטורפות מצויות אלא ביערות, והשודדים מצויים רק בדרכים המובילות למקומות רחוקים, ולא ברחובות עיר]. וזהו משל גם למתעצל מלימוד התורה והחכמה, ובעצלותו אומר שחושש הוא לעסוק בדברי חכמה, שמא יטעה ויבוא לידי כפירה, וחושש הוא לעסוק בתורה, מחשש שמא לא יבין את מה שילמד.
(יד) שׁוּחָה עֲמֻקָּה פִּי זָרוֹת – חכמת הפילוסופיה של אומות העולם [ולשון 'פה' מורה על חכמה, אך זו חכמה של זרים, ולא חכמת התורה], דומה ל'שוחה', שזהו בור המיועד ללכוד בני אדם, וכאשר השוחה עמוקה אין הנלכד בה יכול לצאת משם, וכך הניצוד בלימוד חכמת הגוים נופל לכפירה בה', ואינו יכול עוד לצאת משם לראות באור החיים האמיתיים, וגם אין לו תקוה שה' יסייע לו לצאת משם, כי זְעוּם ה' יִפָּל שָׁם – הנופל לשם חלה עליו קללת ה' וזעמו, כי נלכד בדרכי הכפירה והמינות, שאין האדם יכול לפרוש מהם, וכמו שנאמר לעיל (פרק ב' פסוק י"ט) "כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן".
